אדום זה הכאב החדש

דם קר || פרק ארבע עשרה

אריאל
הגעתי לביתי ועקבות של בוץ היו באורך כל הדרך לחצר הבטתי בעקבות בזעזוע ואי הבנה וניסיתי לשמוע איפה אבי "אבא?" קראתי לו בצעקה. הלכתי לחצר ומצאתי את אבא שלי מתעסק במשהו בתוך החממה "אבא?" קראתי לו שוב "אריאלו מה שלומך?" שאל ופניו נוטפות זיעה ובוץ מרוח על לחיו. דם ירד מאפו. "הרביצו לך?" שאלתי והרמתי את ראשו ובחנתי את אפו "לא הרביצו לי" צחקק וליטף את ראשי "דפקתי את הראש בדלת" אמר וצחקתי "איך זה קורה רק לך לעזאזל?" ספק צחקתי ספק שאלתי "ביש מזל" אמר "והבוץ?" שאלתי "סידרתי את החממה" השיב ונעל את החממה "טוב אני הולכת להתקלח" עליתי לחדרי.

גופי היה מכוסה בחלוק ושיערי נוטף מים, ניסיתי להתקשר לנויה אבל הטלפון שלה לא זמין. כנראה נכבה לה והיא עלתה לישון. חייכתי למסך שראיתי הודעה ממרקוס.
מרקוס: איך את מגושמת?
אריאל: בסדר, בדיוק סיימתי מקלחת
מרקוס: אני מדמיין אותך עם מגבת
אריאל: נו ואיך אני?
מרקוס: לוהטת🔥🔥🔥.
צחקתי למסך כמו ילדה קטנה שהביאו לה ממתקים. "אריאל" אבא שלי דפק בדלת "מה?" צעקתי "בואי נראה חברים התחיל" הודיע "חמש דקות יורדת" השבתי.

לבשתי וואנזי כריש כמו שאני ונויה לבשנו באילת. ישבתי עם אבי על הספה מניחה עליו רגליים ואוכלת פופקורן חמאה. עצרתי את הפרק והבטתי באבי שהביט בי בעצבים. "איך ידעת שאתה מאוהב באמא?" שאלתי והוא הזיז את עיניו כסימן 'חשיבה'. "להיות מאוהב במישהו זה לראות אותו וכאילו הביאו לך מיליון שקל, את תשמחי." הסביר בקצרה והנהנתי "למה את מאוהבת?" שאל אבא ודגדג אותי ברגל, מקום רגיש. "לא." שיקרתי. המשכתי את הפרק וצפינו בו כאילו השיחה שהייתה פה נעלמה, הגרון שלי נהיה יבש מהפופקורן "אני הולכת להביא משהו לשתות" קמתי וצעדתי למטבח. גשם וברקים בחוץ, המזג האוויר האהוב עליי. פתחתי את המקרר כדאי להוציא נענע ולא היה, אז יצאתי לחממה להביא.
פתחתי את החממה ורכנתי לעבר הנענע וקטפתי אותה מהאדמה. ראיתי בתוך החממה משהו לא תקין היה שם שיער, שיער בלונדיני, לא חשבתי פעמיים וצעדתי לעבר השיער ההוא. נפלתי על רצפה שראיתי מי זו. ראיתי את נויה, נויה מלאה בדם וחורים של דקירות בבטן עינייה היו פתוחות והביטו בי, ראשה נוטה הצידה. "נויה!" צרחתי ניערתי אותה בחוזקה "נויה תתעוררי אני מתחננת" דמעות זלגו מעיניי, לא הפסקתי לנער אותה וכל פעם הגברתי חוזקה. עיניי נפערו בבהלה והבנה שנזכרתי באותו רגע שאבי התעסק במשהו בחממה. סירבתי לאמין, סירבתי לאמין שהוא זה שרצח אותה בדם קר. סיפרתי לעצמי שסתם קופץ לי מסקנות. ניסיתי לעשות לה הנשמה מפה לפה למרות שאני יודעת שהיא מזמן לא איתי, ולא תהיה. רצתי לתוך הבית בעוד שידיי מכוסות בדם. עמדתי מול אבי בהלם וזעזוע אבל הדמעות לא הפסיקו. "אריאל הכל בסדר?" שאל אבל אני לא עניתי, קפאתי במקום עם פה פעור. הרגשתי שאני מתחילה להשתחרר מההלם אבל עדיין לא עניתי לאבי ועפתי מהבית שלי לביתו של מרקוס.

התפרצתי לבית שלו בבכי מטורף שלא הפסיק לאורך כל הדרך שרצתי, כולי נוטפת מי גשם אבל לא היה לי אכפת. נכנסתי לביתו והתמוטטתי בכניסה, הרגשתי קוצר נשימה. "אריאל!" מרקוס צעק מדאגה ורכן לעברי "מה קרה?!" שאל וניער אותי "תעני לי!" תפס את פניי וגרם לי להביט בו הרגשתי שהוא ראה את הכאב בעיניים שלי, את הבהלה. "מישהו עשה לך משהו?!" החזיק את ידיי המכוסות בדמה של נויה. "אני לא רוצה לחיות" מלמלתי לעצמי "אני לא רוצה להיות פה לבד" המשכתי למלמל "אריאל דברי אליי" משך אותי לחיבוק אבל אפילו זה לא עזר. "אבא שלי...ה..הו...הוא.." גמגמתי ובקושי הצלחתי לדבר מהבכי "מה הוא עשה?" שאל וקולו היה נשמע רציני ומודאג יותר ממה שהיה אי פעם "הוא הרג אותה" התפרקתי מהמילים שהוצאתי "את מי?" שאל ומחה את הדמעות "נויה" לחשתי והבטתי בעיניו. ששמע את שמה פרצוף לא מוסבר עלה על פניו. הוא היה מודאג, זועם וכאב. כאב לו, כאב לו שכאב לי, כאב לו שנויה נרצחה כי הוא יודע כמה היא חשובה לי. מרקוס הוציא את הטלפון מהכיס וחייג 100 "אני רוצה לדווח על רצח" קולו רעד "יוסף שישים" מרקוס משך באפו "מרקוס אורטגה", "כמה שיותר מהר" ניתק והכניס בחזרה את הטלפון לכיס "אריאל אנחנו צריכים ללכת לבית שלך, תבואי איתי לא יקרה כלום אני מבטיח." הנהנתי בקושי מזיזה את הראש. מרקוס הרים אותי כמו תינוקת והושיב אותי על המושב הקדמי, חגר אותי ונישק את ראשי.

מרקוס*
הגענו לביתה של אריאל והכל היה ניידות משטרה. יצאנו מהרכב וראיתי את גופתה של נויה מכוסה בסדין לבן עם קטמים של דם. כיסיתי לאריאל את העיניים שלא יכאב לה יותר ממה שכואב לה, ראיתי את בני אזוק והתקדמנו לעברו.
"מה אתה קשור?" בני שאל אותי "הוא הבן זוג שלי" אריאל התפרצה והורידה את ידי מעינייה, ועיניו נפערו "תחזרי בך" ציווה עליה "לא חוזרת בי" התקדמה לעברו "אני שונאת אותך, הלוואי שתמות" דחפה אותו בעצבים "אני לא מרשה לך לצאת איתו, הוא לא בגילך!" צעק עליה "בני תסתום את הפה שלך" איימתי עליו בקול רציני "אני לא בחרתי במי להתאהב!" אריאל נהמה עליו. זה הכאב ועצב שלה, הוא עצום כלכך. "את מרותקת ואני אדאג שיפטרו את המורה הזה" לחש לה והצביע עליי "אבא אם תלשין אני אעזוב את הבית!" סטרה לו והשאירה לו סימן אדום בלחי של כף יד. "את במילא תעזבי את הבית אחרי שהגופה של החברה הכי טובה שלך נמצאה בחממה" הכאיב לה יותר ממה שכאב לה. שנאתי לראות אותה ככה. חנקתי אותו והצמדתי אותו לניידת "בפעם הבאה שתכאיב לה עוד פעם אני אדאג שישימו אותך בתא עם פדופילים הומאים שיזיינו לך את הצורה" הזהרתי אותו והגברתי את החוזקה של החניקה. שחררתי אותו והשוטר הכניס אותו לניידת.
הזעם שהרגשתי בגופי היה בלתי נשכח. הסתכלתי על אריאל מביטה לשמיים ונושכת את שפתיה בבכי.

💔~פרק ארבע עשרה~💔