אדום זה הכאב החדש

מתחת לאדמה || פרק חמש עשרה

אריאל
ישבתי בחדר שלי עם עיניים נפוחות ואדומות מהבכי הבלתי פוסק וחוסר שינה. קראתי את הספד שהכנתי להלוויה של נויה שמתקיימת בעוד עשרים דקות, הייתי מאורגנת אבל מוזנחת, לבשתי חולצה שחורה וטייץ שחור ושיערי היה פזור בלי איפור בלי כלום. שמתי נעלי ספורט שחורות. מרקוס דפק בדלת ונכנס פנימה "אריאל אנחנו צריכים לצאת" רכן לפניי וליטף אותן ברכות. הנהנתי וקמתי מהמיטה, שנינו צעדנו לעבר הדלת. "מרקוס" קולי רעד והיה חלש יותר מאי פעם "כן נסיכה?" הביט בי בעיניים כואבות "אפשר שנישן אצלך?" שאלתי והוא הנהן.

יצאנו מהרכב ונכנסו לבית הקברות היה כלכך הרבה אנשים אבל עיניי נתפסו על הוריה של נויה. צעדתי אליהם וחיבקתי אותם בחום, הם התפרקו יחד איתי לתוך החיבוק. "בואו צריך להתחיל" הודעתי להם והלכנו.
ראיתי גופה שוכבת על משטח שחור מכוסה בסדין לבן, האלה שהרימו את המשטח הניחו אותה. הורדתי את הסדין מפניה ונישקתי את ראשה בדמעות שזלגו על פניי ועל פניה. "רעות" קראתי לאמא של נויה וסימנתי לה לבוא "בתי היקרה למה דווקא את?" קולה של רעות היה רועד כאילו גוש בגרון חנק אותה. היא ליטפה את פניה ומבטה שבר לי את הלב יותר ממה שהוא היה שבור "הראל בוא" רעות קראה לאביה של נויה ואני נעמדתי ליד מרקוס, מחזיקה בחולצה שלו כדאי לא להתמוטט. מרקוס חיבק אותי חזק וכנראה הרגיש שאני עומדת להתעלף.

הרב סיים את התפילה שלו וקבר את נויה מתחת לאדמה, הגיע זמן הספדה והודעתי לרב שאהיה ראשונה להספיד. "נויה את היחידה שבאמת הבינה אותי, שגרמה לי לחייך במצבים הכי קשים שהיו לי," הרמתי את ראשי כדאי לא לבכות ונשמתי "זו הפעם הראשונה שאני עצובה ואת לא פה כדאי לעלות לי חיוך על הפנים.
הבטחנו שנגור ביחד עם שני הילדים שלנו בקיבוץ יפה וירקרק כמו שאת אוהבת, כמו שחלמנו שהיינו בנות 10. הבטחנו שאני ואת זה לנצח, את נתת לי הרגשה של דמות אימהית," הבטתי ברעות תופסת בחולצתו של הראל ובוכה. "הבטחנו שאם יפגעו בנו נוסיף פס אדום בשיער, כי אדום זה הכאב החדש. בפעם הראשונה פגעו בי ואת לא פה לפגוע בו חזרה, אני אצבע פס אדום בשיער כי פגעו בי והבטחתי לך." הוצאתי פתק נוסף מכיס שלי והרמתי למעלה שכולם יראו. "זה המגילה שהכנתי בגיל 15 וקיוותי לקרוא אותו בחתונה שלך. אבל עכשיו אני מספידה אותך. תשמרי עלינו מלאכית קטנה." סיימתי את הספד ודמעות זלגו לאדמה מעיניי.
מרקוס משך אותי לחיקו ורעות עמדה מול האדמה שבה נויה קבורה והתחילה להספיד. הבטתי מאחורי וראיתי את טום עומד שם עם חולצה לבנה וג'ינס. התקדמתי לעברו ודחפתי אותו. "עכשיו יש לך אומץ לקרוא לה מטומטמת?!" דחפתי אותו פעם נוספת "אריאל-" קטעתי אותו "יש לך אומץ לנבל עליה את הפה?!" התקרבתי אליו ועיניי לא הפסיקו לדמוע "תענה!" איגרפתי את החזה שלו. מרקוס תפס אותי ואני נאבקתי בו "תענה לי!" השתוללתי בידיו של מרקוס "תענה לי לעזאזל!" נפלתי על הרצפה בדמעות. "למה היא...למה דווקא היא..?" הרמתי את ראשי לשמיים ושאלתי את אלוהים. באלי להרוג את עצמי כדאי להיות איתה. "אריאל תירגעי" טום רכן לעברי ומשך אותי ממרקוס, הייתי כלכך מיואשת ועייפה בלי יכולת לזוז שלא נאבקתי ממגעתו של טום שחיבק אותי ונישק את ראשי. עיניו של מרקוס הביטו בידי, הושטתי אותה הכי רחוק שיכולתי כסימן 'תיקח אותי אליך'. מרקוס איגרף את פרצופו של טום ומשך אותי אליו. "בן זונה" טום מלמל לעצמו. "טום אני מתאפק לא להרוג אותך ולקבור אותך מתחת לאדמה הזו" קולו שח מרקוס היה מאוד רציני ומאוד מזהיר. החזקתי בחולצו של מרקוס והבטתי בו בעיניים כואבות ומבריקות מדמעות, אדומות מחוסר שינה ובכי בלתי פוסק. בקושי יכולתי ללכת הגוף שלי היה כלכך כואב, נפשית.

ישבתי מאחורי זכוכית מרובעת וטלפון בידי מביטה באבי שבכלא בזעם. "למה עשית את זה?" שאלתי בקול קר כמו החרמון, עיניי היו קרות יותר מאי פעם. "אריאלו" הוא הביט בי בחיוך ומבט אוהב "שאלתי שאלה, כשהייתי קטנה אמרת שאתה תרצה רק טוב בשבילי למה רצחת אותה עם ידעת שזה יכאב לי?" דמעות זלגו מעיניי אבל נשארתי חזקה "אני מצטער" קולו היה חלשלש "לא אמרתי שתתנצל כי הסליחה שלך כבר לא תעבוד עליי, שאלתי למה רצחת אותה." החדרתי את אצבעותיי לעורי שברגל בזעם והשארתי סימן של ציפורניים. "אנ...לא יודע," המשיך "אני דורש שתיפרדי מהמורה שלך" ציווה עליי וקירב את מבטו לזכוכית "בני אתה שכחת שאני לא הבת שלך יותר, אני עוזבת אותך כמו שאמא עזבה אותך" הכנסתי בחזרה את הטלפון וקמתי מהכיסא לעבר היציאה, נשמתי נשימות רועדות ועיניי היו מבריקות ומהן כמעט זלגו דמעות. שמעתי את אגרופו מכה את הזכוכית.

⚰️~פרק חמש עשרה~⚰️