אריאל
עבר שלוש שנים מאז החתונה וכבר סיימתי צבא. הבטתי בילדה המשותפת שלי ושל מרקוס רודפת אחרי הכלב הקטן שלנו בדשא. נויה ישבה לצידי ומרקוס היה בצד השני שלי. שמתי רגליים על המעקה של היד כדאי שלא יראה חשוד שיש לי כיסא פנוי. "נויה לא להכנס לפרות!" צעקתי חזק עד שהילדה יפת תואר שלי הסתובבה אליי ורצה אליי לחיבוק "אוי יפה שלי" נישקתי את ראשה. וכן קראתי לה נויה על שם הבן אדם הכי קרוב אליי שנפטר. "אמא גם אני רוצה פס אדום" אמרה לפתע את הדבר שהכה בי בחוזקה "מאמי שלי זה לא היה מרצון ואני לא רוצה שתגיעי למצב שגם את צובעת נכון מרקוס?" הבטתי בה וליטפתי את פניה ולאחר הבטתי במרקוס בחיוך של כאב "הכי ברור בעולם גברתי הצעירה, עכשיו בואי תעזרי לי להכין פנקייקים" הרים אותה ודיגדג אותה במותניים והיא צחקה צחוק שהייתי מתה לצחוק. "אני מאוהבת שניהם" הבטתי בנויה ושנינו צחקנו. אנחנו גרים בקיבוץ אם החיטה ממול לבית שלנו והדשא הירוק והזוהר, הריח של הפרות והכבשות שמסתובבת כאן חופשי. אחרי הכל הגעתי לאן שרציתי עם המלאכית שלי, הנסיך שלי והילדה הראשונה בחיי שאמות למענה.
👶~פרק עשרים ואחת~👶
בנות יפות שלי שימו לב!! פרק עשרים ואחת זה פרק אחרון לספר אבל בקרוב מאוד יהיה לכם הפתעה משמחת כל העדכונים בעמוד טיקטוק שלי מוזמנות להכנס לראות❤️
טיקטוק: l.t_Wattpad
❤️❤️❤️
YOU ARE READING
אדום זה הכאב החדש
Romanceאריאל אלול תלמידה בת 17 מרקוס אורטגה מורה בן 28 "אני לא בחרתי במי להתאהב!" "את מרותקת ואני אדאג שיפטרו את המורה הזה" "אבא אם תלשין אני אעזוב את הבית!" החבר הכי טוב שלי זה אבא. הוא שומר עליי מכל משמר שזה פעם טוב ופעם רע...אבל במקרה שלי. זה רע מאוד. ...
