אדום זה הכאב החדש

מראה צעיר לאדם בוגר || פרק ראשון

לכל האנשים שאיבדו אדם קרוב
הספר הזה בשבילכם

אריאל
התעוררתי מקרן אור שהאירה את פניי, התיישבתי על המיטה מביטה בשעון קיר "נו באמת" נאנחתי ששמתי לב שאני מאחרת בעשר דקות.
שמתי את חולצת צמר אפורה ומתחתיה עניבה כחולה עם פסים לבנים, נעלתי נעליי בובה גבוהות ומבריקות. שיערי היה פזור והגלי. תליתי את הזקט הכחול של הבית ספר על ידי וירדתי להכין לי לאכול.
הכנסתי את הכריך אבוקדו לשקית וישר לתוך הרוכסן הגדול של התיק במהירות. הבטתי באבא שלי והנהנתי בצחקוק "לא יכולת להעיר אותי" גערתי בו וחיממתי לו מים כמו כל בוקר. אבא שלי מת על קפה שחור. "תירגעי בת אדם הרגע קמתי" אמר בעייפות והניף את ידיו באוויר "אני צריכה לצאת" אמרתי והבטתי בשעון של הטלפון והכנסתי חזרה לכיס "ביי אבא" נשקתי את לחיו ויצאתי בטריקת דלת.
רצתי לכניסה של הבית ספר ונתקעתי בגבר זר שגרם לי ליפול על התחת העסיסי שלי "מצטערת לא שמתי לב" קמתי במהירות והבטתי בגבר הצעיר ההוא עם העיניים החומות והשיער החום אגוז, הורדתי את עיניי לוורידי ידיו שבלטו והחולצה שהבליטה כל שריר בגופו, מכנסיו היו שחורות. "אתה לא מאחר לשיעור?" שאלתי אותו בבלבול והוא צחק לי בפנים "מה מצחיק?" שאלתי וצחקתי צחוק של חוסר הבנה, כיווצתי את גבותיי. "חשבת שאני תלמיד?" אמר לפתע ופערתי את עיניי ואת פי. בחנתי את גופו כמה וכמה פעמים לראות אם אני הוזה. "אתה מורה?" שאלתי לאחר שתיקה ארוכה ששוררה בנינו "כן" הנהן. לא הפסקתי להביט בעיניו היפות ובגופו השרירי והמחוטב. "את מאחרת לשיעור" רכן לפניי מרוב שהוא היה בסביבות המטר 80. אני יכולה להישבע שחשבתי שזה תלמיד. "אני יודעת ואתה מסיח את דעתי אז בבקשה ממך" עקפתי אותו ונפלתי בדרך אך קמתי במהירות וניערתי את החצאית שלי "אני בסדר" צעקתי לו ממבוכה ורצתי לכיתה. נכנסתי לכיתה בשקט מנסה שהמורה הכי מפחידה בבית ספר לא תראה שאיחרתי "אריאלל" המשיכה את המילה. עצמתי את עיניי בידיעה שהלך עליי והתיישרתי מהר "למה איחרת?" שאלה ועינייה הקרירות נעצו בעיניי "אני הייתי צריך אותה" קולו של המורה החדש שפגשתי במסדרון נשמע מהכניסה לכיתה "למה?" שאלה אותו והבטתי בו מביט בי בחיוך מוסתר ושילוב ידיים "הייתי צריך לסדר את הספרייה אז ביקשתי ממנה עזרה" שיקר וכמעט אני אמנתי לזה מרוב שזה נשמע אמין "אוקיי, שבי אריאל" המורה אמרה והצביעה על מקומי. עיניי לא זזו מהמורה הלוהט הזה. "אריאל" צעקה המורה וטפחה על השולחן עץ שלה והחזירה אותי למציאות, רצתי למקומי והוצאתי מחברת, התחלתי להעתיק. "מה יש לנו שיעור הבא?" שאלתי את נויה החברה הכי טובה שלי מהגן, מבטה נראה חושד ועינייה ננעצו בעיניי "הכל טוב נויה?" שאלתי וכיווצתי את גבותיי "מה הקטע עם המורה החדש והלוהט?" לחשה לי ופערתי את עיניי, ניערתי את ראשי ויצאתי מהמחשבות שלי עליו. "אין קטע" השבתי "אני מכירה אותך יותר טוב מכולם" השיבה נויה את הדבר שהכי הסכמתי איתו אבר. היא מכירה אותי יותר טוב מאבא שלי. "נויה די לדאוג ולחשוד זה עושה קמטים" היופי של נויה חשוב לה יותר מכל דבר אחר בעולם הזה לכן המילה 'קמטים' מלחיצה אותה. "תראי אם יש לי קמטים" התקרבה אליי והרימה את גבותייה "די להיות לחוצה, אין לך קמטים" השבתי והיא נאנחה להקלה.
*צלצול*
אני ונויה הוצאנו מחברות וספרים לשיעור ספרדית "איפה מור? היא לא צריכה להגיע?" שאלתי בבלבול ונויה הביטה במבט שרוצה להגיד משהו שהיא חייבת לפלוט "מה?" שאלתי והיא הנידה לשלילה "עד שיש משהו שאת חייבת לפלוט את לא פולטת" השבתי בעוקצנות "סליחה?! לא מכבד ולא מכובד" שילבה את ידייה על החזה והסיטה את מבטה ממני "נו נויה" אמרתי בזמן שהאיפוק שלי הולך ואוזל מרגע לרגע "מור יצאה לשנת שבתון" אמרה ואושר התמלאה בגופי "נו וזה מעולה" אמרתי "סוף סוף לא נשמע את הצעקות שלה" המשכתי "וואו זה היום-" עצרתי את המשפט שראיתי את דמותו של המורה החדש שפגשתי במסדרון. "יכולת להגיד לי" לחשתי לנויה בעצבים "ידעתי שמתרחש משהו" השיבה בחיוך ערמומי ופישקה את רגלייה "אלוהים..." נאנחתי מייאוש. "בוקר טוב תלמידים, אני מרקוס אורטגה המורה החדש שלכם, כמו שאמרו לכם מור יצאה לשנת שבתון" אמר את דבריו ורשם על הלוח את הנושא של השיעור ותאריך "בוקר טוב המורה" אמרו כולם ורק אני ונויה שתקנו.
מילים בספרדית היו כתובים על הלוח ועתקנו "המורה אנחנו צריכים לתרגם את זה?" שאלה נויה "כן" השיב "מה את מפגרת כתוב על הלוח להעתיק" טום התערב וקמתי אליו באיום, תפסתי בחולצתו "פעם אחרונה שאתה מנבל עליה את הפה" הזהרתי אותו "מה קורה פה?" קולו של מרקוס נשמע ממש מאחורי "אריאל תשחררי אותו" ציווה עליי מרקוס "רק שתדע שעדיף להיות מפגרת ולא גנבת" לחשתי לו בעוקצנות והרפתי את ידיי, מבטו של טום הפך להיות רותח מכיוון שהוא יודע מה בדיוק הוא גנב ועשה. "תחזרו לעבודה" ציווה על כולם ורק אותי משך החוצה "אתה מכאיב לי!" צעקתי מכאב והחוזק שלו שתפס את ידי "היום זה היום הראשון שלי ואת כבר עושה לי בעיות?" שאל ומבטי הפך להיות עצבני "הוא התחיל קודם!" צעקתי עליו ושילבתי את ידיי על החזה "לא אכפת לי מי התחיל, את לא משתמשת בידיים" השיב ואני רק הבטתי בעיניו המהפנטות ובגופו הלוהט "אריאל את פה?" שאל ונפנף את ידו מול עיניי "מה?" ניערתי את ראשי "כן. מצטערת שהשתמשתי בידיים" אמרתי במהירות ונכנסתי לכיתה, התיישבתי במקומי.
*צלצול להפסקה*
אני ונויה הכנסנו את המחברות והספרים לתוך התיק חזרה "מה המורה אמר לך?" שאלה בחיוך מאופק והניעה את גופה העליון "אני לפעמים תוהה איך אנחנו מסתדרות" אמרתי לה והנחתי את תיקי על הגב "אויש שתקי את חולה עליי" אמרה תוך כדי שהיא שמה אודם שקוף ונוצץ. "אריאל תשארי פה רגע" אמר מרקוס ואני סימנתי לנויה לצאת. "כן מרקוס?" שאלתי "המנהל אמר לי שבספרדית את לא כלכך טובה" השיב ופרצופי נהפך להיות עצבני אך מאופק "אני אשמח שתשארי איתי אחרי הלימודים ונלמד קצת" הלב שלי התחיל להשתולל. אני והוא לבד. "בטח" אישרתי ויצאתי מהכיתה. אני נויה הלכנו לדשא וישבנו על הרצפה.
מרקוס*
הבטתי באריאל ונויה יושבות על הדשא ואוכלות כריך, אריאל הסתובבה והביטה בי עם עינייה החומות ושיערה הגלי התנופף ברוח, חיוך רחב עלה על שפתייה הבשרניות. השבתי לה החזרה חיוך ונכנסתי פנימה. נכנסתי לכיתה והראשונה שהגיעה זו אריאל "לפחות לשיעור השלישי את לא מאחרת" עקצתי אותה ומבטה נהפך להיות מיואש "מה קרה?" שאלתי ונשענתי עם שתי ידיי על השולחן "בעיות נשיות" השיבה והתיישבה על השולחן. זה היה ברור שזה מחזור, ובמקרה שלי אני מבין גדול במחזור. ליה הבת זוג שלי סובלת מכאבים בכל חודש. הוצאתי מהתיק שלי חטיף מלוח והושטתי לה אותו "תמיד הבת זוג שלי רוצה מלוח"
"יש לך בת זוג?" שאלה ומבטה בלבל אותי לחלוטין. למה היא נראת כלכך עצובה ומאוכזבת? "כן היום אנחנו חוגגים חמש שנים ביחד" אמרתי וצלצול קטע את השיחה בנינו "טוב, אני לא הבת זוג שלך" השיבה בעצבים ודחפה את החטיף לתוך חזי ויצאה מהכיתה.
הגיע סוף היום ופגשתי את נויה ליד שער בית ספר "נויה ראית את אריאל?" שאלתי והיא קפצה מבהלה "הבהלת אותי לעזאזל" הניחה את ידיה על ליבה ונרגעה "היא הלכה הביתה בסערת רגשות" מבטי נהפך להיות מבולבל "אפשר לדבר איתה?" שאלתי והיא הנהנה וחייגה אליה "תודה" הודתי לה והלכתי לצד. "מה נויה?" קולה היה נשמע כאילו היא בכתה את חייה לתוך הכרית "התעצבנת היום בגלל המחזור או בגלל משהו אחר?" שאלתי ויכולתי לדמיין את עינייה הגדולות נפערות מהקול שלי "מה...אנ..איפה נויה?" גמגמה ושאלה "ביקשתי ממנה לדבר איתך, היית נראת כועסת"
"לא הייתי נראת כועסת, כעסתי."
"למה?"
שתיקה ארוכה השתררה בקו וחשבתי לשאול אותה אם זה בגלל מה שאמרתי לה על ליה, החלטתי לא לשאול מהסיבה שזה יראה וישמע מוזר. "אני..אני לא יודעת" פצה את פיה ושחררה את הדממה "אולי בגלל המחזור" אמרה "אני מצטערת" המשיכה "היי אריאל, הכל בסדר" אמרתי לה ברכות ויכולתי לראות את החיוך מעבר לטלפון "אני אבוא מחר להביא לך את השיעורים" הלחצתי אותה מעט "מה?! לא!. אני מזהירה אותך" צעקה לטלפון וניתקתי. החזרתי לנויה את הטלפון "מחר תביאי לה את השיעורים" הודעתי לנויה והיא הנהנה "יום טוב המורה".

❤️~פרק ראשון~❤️