אדום זה הכאב החדש

חתונה || פרק עשרים

אריאל
עבר שלושה ימים מאז שבחרתי שמלת כלה שחורה ומפוארת בסגנון קרינולינה מעט מנופחת שמתמשכת לאחור ומחוך שחור מעור משי בסגנון טופ וכפפות תחרה שחורות. "פסס" שמעתי את נויה וחיפשתי אותה ברחבי החדר "מחוץ לדלת" לחשה וקמתי בשקט כדאי לא להעיר את מרקוס, שלא יהיה עייף מחר. יצאתי מהדלת וסגרתי את הדלת בעדינות ובשקט. "מה?" שאלתי וסימנתי לה לרדת במדרגות. "איזה פרחים את רוצה להחזיק שתכנסי לחופה?" שאלה והבטתי בה בייאוש מוחלט "בשביל זה את מעירה אותי?!" צעקתי בלחישה "כן. נו תבחרי" חייכה והתיישבה על הספה, כנל גם אני. "ורדים" השבתי והיא הנהנה "כן! ורדים עם שמלה שחורה" צעקה וסתמתי לה את הפה "תסתמי" לחשתי לה והפניתי את ראשי לאחור לראות אם מרקוס קם "רק את יכולה לשמוע אותי" צחקה מזה ששכחתי ואני משכתי לה בשיער. "איי" דגדגה אותי במותניים. "לא במותניים!" התנגדתי וצחקתי "אריאל?" שמעתי את קולו של מרקוס ומיד הקמתי בבהלה ונעמדתי דום, מהבהלה. "כן?" קולי היה צרוד "הכל טוב?" שאל וראיתי את נויה מאחוריו, פערתי את עיניי מעט. "הכל טוב" השבתי בלי לצחוק מהפרצופים שלה. מרקוס שפשף את עיניו לאחר שקם ומיד סימנתי לנויה לבוא 'בואי לפה' סימנתי לה עם הפה בשקט, מיד התיישרתי שמרקוס הביט בי במבט חושד.
"את באה למיטה? מחר יש יום חשוב" חייך והצביע למדרגות ועלה במהירות, אני עליתי אחריו.

ישבתי בכיסא לבן מול המראה בזמן שהמאפרת מאפרת אותי לחתונה שמתקיימת בעוד שעה בדיוק, השיער היה כבר מסודר לבייביליס וגופי היה מכוסה בחלוק לבן מעור משי שבגב כתוב 'כלה'. "נו אז את מתרגשת?" שאלה נויה ועמדה ליד המאפרת "מממ" זמזמתי לנויה לחיובי והמאפרת הביטה בי בשאלה "הכל בסדר?" שאלה "כן סתם נתקע לי משהו בגרון" השתעלתי כדאי שזה יראה אמין.

הבטתי בגבו של מרקוס שהיה מכוסה בזקט שחור ועל ראשו היה כיפה שחורה, הושטתי את ידי שרעדה בטירוף אל הכתפיים שלו והוא הסתובב, עיניו היו מבריקות ומלאות באושר. "לעזאזל את מהממת" נישקתי את שפתיו וחייכתי כמו ילדה "אתה יפה כמו תמיד." ליטפתי את לחיו ומצחי נפגשה במצחו.

הגיע רגע החופה והשיר שבחרתי לחתונה התנגן ברקע, מרקוס נכנס והתהלך אל מתחת לחופה מביט קדימה ומחכה לי, רק לי. נכנסתי לחופה וכל האורחים היו לבושים בשחור ולצידי רק נויה, היחידה שלבנה בחתונה הטהורה. "תחזיקי לי יד" לחשה לי והחזקנו ידיים בסתר ושנינו מתקדמות אל החופה, עצרתי באמצע החופה קוראת ברכה וברגע שמסיימת אותה אני מביטה במרקוס מתקדם לעברי ולוחש לי לעשות 'שמע ישראל'. הרמתי את יד ימין והנחתי שלוש אצבעות על המצח ושתי אצבעות בין עיניי. סיימנו לומר שמע ישראל ומרקוס כיסה את פניי והתקדמנו לעבר החופה.

מרקוס
אריאל ואני עומדים מתחת לחופה ליד רב. חששתי מהחלק הזה הגיע הזמן לשבור את הכוס "תחזור אחרי" הרב אמר למקרופון והביט בי "אם אשכחך ירושלים", "אם אשכחך ירושלים", "תשכח ימיני", "תשכח ימיני", "תדבק לשוני לחיכי", "תדבק לשוני לחיכי", "אם לא אזכרכי", "אם לא אזכרכי", "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי." ,"אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". הבטתי בכוס ומתפלל לאלוהים שהיא תישבר. דרכתי על הכוס והיא נשברה לרסיסים. חיבקתי את אריאל מהמותניים והיא חיבקה אותי מהצוואר. " עשינו את זה נסיכה" לחשתי לאוזניה והבטתי בעינייה הדומעות, ניגבתי את הדמעות הזולגות וחיבקנו את האורחים שלא איפשרו לנו לזוז לרגע.

👰🏽‍♀️~פרק עשרים~🤵🏽

*אין הקשר בין השיר לאריאל ומרקוס, השיר קשור לנויה על כך שהיא רואה אותה והאחרים אינם יכולים לראות אותה.