העולם הנסתר

פרק חמש- סטופ! רגע... מה?!

יש לי שאלה אליכם,
להתחיל לכתוב מגוף ראשון? כי זה יותר נוח לי ככה.
ואם זה לא מפריע לאף אחד אז אני אכתוב בגוף ראשון.
(לאלה שלא מבינים: גוף ראשון זה: אני עשיתי, אמרתי, אכלתי...)

ועכשיו, לפרק:

------------------------------------------

אחרי שתי דקות של נסיעה שקטה מייקל שאל את יולי: "איך זה קרה?"
"קרה מה?" היא השיבה לו.
"איך הגעת למצב שבו את טובעת?"
"סתם... בטח לא שמתי לב"
"יולי" מייקל עצר ברמזור שהראה את הצבע האדום. "אל תשקרי לי, אני יודע שאלה מיקה וליאל. מה קרה ביניכן?" הוא שאל במבט רציני.
"באמת שלא קרה כלום"

"הן זרקו אותך לבריכה! ולא עזרו לך כשכמעט טבעת! זה ממש לא כלום!" הוא התעצבן. הוא הסתכל על יולי שהביטה בו במבט חושש.

"סליחה" הוא אמר לבסוף. "אני פשוט רוצה להבין מה קרה, כדי למנוע מדבר כזה לקרות שוב, או למנוע מדבר יותר גרוע"
"אתה באמת רוצה לדעת?" היא שאלה בשקט.
"כן"

יולי היססה מעט ובסוף אמרה: "אז... עושים עלי..."
"מה יולי? מה עושים עלייך?"
"נו אתה יודע..."
היא חיכתה שיבין למה היא מתכוונת. כשהוא לא אמר דבר, היא אמרה: "חרם מייקל. עושים עלי חרם."
"סטופ! רגע... מה?!" מייקל צעק ועצר את הרכב בפתאומיות. לאחר כמה שניות הוא חזר לנסוע. "ממתי? ועד כמה הוא חמור?"

"כבר מהגן. כבר בגן מיקה ועוד כמה בנות החליטו שאני לא מוצאת חן בעיניהן. והן לא דיברו ולא שיחקו איתי. ואז בבית ספר, כול הכיתה, ואז כול השכבה, ואז כל הבית ספר! לא רצו לדבר עם 'יולי המוזרה והפריקית'.
כשהגעתי לתיכון שלנו, תיכון פינטיון, קיוויתי להתחלה חדשה עם יותר הצלחה. אבל מכיוון שמיקה גם עברה לפה, זה לא הצליח לי.
וככה הגעתי למצב שבו מיקה, ליאל והשפוטות שלה צועקות עלי, מקללות אותי, מרביצות לי, בועטות בי, ועושות עוד דברים נוראים שאני לא רוצה לתאר- כל יום." יולי היססה מעט אם להמשיך לספר. כי...
זה נחשב כהלשנה, לא?
וגם אם לא, זאת לא אשמתו של מייקל, היא לא צריכה לזרוק עליו את כל הבעיות שלה. היא תסתדר לבד. כמו תמיד.

"וזהו...?" מייקל אילץ אותה להמשיך. הוא הרגיש שיש יותר ממה שהיא מספרת.

"לא" יולי אמרה בשקט. היא העדיפה להסתיר את מה שעושים לה איתן וחבריו.

"וואו. ואת סובלת את כל התעללות הזאת כבר מהגן?! זה לא נורמלי! חייב להפסיק את זה! המורים יודעים? ההורים שלך? מישהו? מישהו בכלל עוזר בכל זה?"

"אני לא מספיקה לענות! תאט.
אז...
דבר ראשון, המורים יודעים ושום דבר שהם ניסו לא עזר. וזה כולל את המנהלת."

"מה זאת אומרת שום דבר שהם ניסו לא עזר?"
"זה אומר שלא משנה כמה הם אמרו להפסיק את החרם ואיימו אף אחד לא הקשיב להם ולא עצר"

"טוב, אני לא חושב שהם התאמצו בכלל..."

"ולשאלה השנייה שלך," יולי היססה מעט. לבסוף היא אמר בלחש: " אין לי אבא. הוא מת בתאונת דרכים לפני שנתיים. ואמא שלי חולה במחלה קשה ואני לא רוצה להעמיס עליה אז אני לא מספרת לה."

"אוי. אני מצטער"
"זה בסדר, הכל טוב."

"והשאלה האחרונה?"

"ולשאלה האחרונה, דנה, נוי ואמה הן החברות הכי טובות שלי והן עוזרות לי בכל דבר.
לדוגמא היום, הן גילו שפתחו קבוצת וואטסאפ להתעללות בי, הן צעקו שם על כולם, ואחרי שיחה עם הרבה מאוד איומים הקבוצה נסגרה. אבל זה תמיד ככה ותמיד פותחים עוד קבוצות.
אז, דנה, נוי ואמה עוזרות לי מלא. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהן."

"וואו. זה הרבה לעכל. אבל אל תדאגי! עכשיו, כשאני יודע על זה, אני הולך לעזור לך!"

"אתה לא צריך! באמת! נוי ודנה במלא וויתרו על המקובלות שלהן למעני, אני לא צריכה שעוד מישהו התווסף ל: 'רשימת האנשים שאנחנו שונאים ועושים עליהם חרם'. יש בה כבר מספיק אנשים."

"זה לא ישפיע עלי. וגם אם כן, לא אכפת לי! אני לא יכול פשוט להתעלם מזה שאת סובלת!"

"בסדר" יולי אמרה לבסוף באנחה "רק אל תעשה דברים פזיזים"

ובזאת נגמרה השיחה.
אחרי עוד דקה של נסיעה שקטה, הם הגיעו לרחוב של יולי.
"איזה בניין הוא שלך?"
"אתה לא צריך להסיע אותי עד הבית. תוריד אותי פה ואני אלך לבד"
"בסדר, להתראות יולי. תרגישי טוב!"

"תודה!" היא ענתה לו ויצאה והאוטו.
לאחר דקה היא נעלמה באחד הבתים הפינתיים.

איזה מטומטם אני! מייקל חשב לעצמו. עושים עליה חרם ואני אפילו לא יודע! ולא רק זה! אמרתי לה תרגישי טוב! היא כמעט טבעה לפני כמה דקות! וזה מה שאני אומר לה?!

לאחר הריב הקצר עם עצמו מייקל חזר לביתו.
וכצפוי, המסיבה עדיין לא נגמרה.
הוא הציץ בשעונו. השעון הראה את השעה 00:30. הוא נאנח. מסיבות שכאלה נגמרות בדרך כלל בשלוש או אפילו ארבע בבוקר
הלוואי שהמסיבה הזאת תיגמר כבר והוא יוכל ללכת לישון. הוא חשב לעצמו.

אבל לפני כן, היה לו משהו לטפל בו.
הוא יצא מהאוטו ונכנס אל הסלון.

הוא נשם נשימה עמוקה וצעק:
"מיקה!!!!!!"
לאחר פחות משנייה היא הופיעה מול פניו כשחיוך על פניה. היא הסתכלה על מייקל וחיוכה ירד. ובפעם הראשונה בחייה, היא הצטערה שבאה אל מייקל.
כי הפרצוף הכועס והרצחני על פניו,
הפחיד אותה עד מוות.
אך לפני שהספיקה להסתובב אחורה או להגיד עוד מילה, מייקל פתח את פיו ואמר:

----------------------------------------------
כן, גם אני יודעת ואוהבת לעשות סופים כאלו.
וחזרנו לשגרה של פרק כל שבוע.
830 מילים!!!
כן, זה די קצר, אבל זה יותר ארוך מהקודם!
הפרק מוקדש לA4471898 שהביאה לי את הרעיון ורק בגללה (בזכותה?) המשכתי לכתוב.

תודה רבה שאת קוראת, שמה כוכב, ומגיבה!

ותודה רבה לכול מי שקורא את הספר שלי!

יום טוב לכם!

ואם ידעתם, שאם תלחצו על הכוכב השחור יקרה קסם, והוא יהפוך לכוכב צהוב! תנסו!!