העולם הנסתר

פרק שלוש עשרה- תעזוב אותה!

נ.מ מייקל
"תעזוב אותה!" צעקתי.
החייל ממלכת שדולנד שהחזיק באן הסתכל עלי במבט משושעשע.
"למה, מה תעשה לי?" הוא שאל והוציא את חרבו מהנדן, החרב שלו הייתה בעלת ידית שחורה, ולהב בעורך 35 סנטימטר, שהטילה אור עמום. נראה כאילו החרב כולה נטבלה בצללים.
בידו הימנית החייל החזיק את החרב, ובידו השמאלית החזיק את אן באחיזת חנק, ושרט אותה עם חרבו. "אפילו את הפנים שלך אתה לא מוכן להראות! מי אתה חושב שאתה?" הוא שאל בבוז.
"מי אני? תאמין לי, אתה לא רוצה לדעת" עניתי לו בגיחוך "ועכשיו, תביא לי את אן!"

"אז קוראים לה אן? מי זאת? אחותך? אני בטוח שתהנה לראות אותה נרצחת לנגד עיניך, ואינך מסוגל לעשות דבר" הוא אמר ושרט עוד שריטה עמוקה על צווארה של אן. זלג שם הרבה מאוד דם, ואן איבדה הכרה. זה לא סימן טוב, זה כנראה בגלל האובדן דם. אסור לה לאבד עוד דם.
למרות שיכול להיות שזה ממראה הדם, אבל זה לא טוב יותר!
ועכשיו, צריך לחשוב.

"נראה לי שהבנת את מצבך, ומה אתה מתכוון לעשות כעת? אידיוט חצוף שכמותך?" שאל החייל בלגלוג.

הבטתי במבט מהיר סביבי, ועיניי קלטו חרב של אחד מחיילי ניו ארקיאנגניה, שכנראה איבד אותה במהלך הקרב. אני מקווה שהוא בסדר.

בתנועה מהירה רצתי לכיוון החרב הכסופה עם האריה הזהוב והתנפלתי על החייל, נזהר שלא לפגוע באן.
החייל שמט את אן על הרצפה, והתחיל להילחם בי.

האוויר הצח בדרך כלל, היה עכשיו מחניק, ושרר בו ריח מתכתי של דם וזיעה. העפתי מבט מהיר באן, שעדיין שכבה מדממת על הרצפה. והכל בגלל החייל ההוא! כל כך כעסתי עליו! חזרתי להסתכל על החייל והתחמקתי בדיוק בזמן ממכה בחרב שהייתה אמורה לפגוע בי בחזה.

איך הוא מעז?!
גם לפגוע באן, וגם להתנהג ככה?!

הייתי כל כך מעוצבן, עד שראיתי אדום בעיניים. התנפלתי על החייל בשיא הכוח, ומהמבט המופתע שלו, ניחשתי שהקפיצ'ון שלי נפל, והוא זיהה אותי.
או שהוא פשוט ראה את המבט הכועס שלי.

נ.מ אן

כאב.
זה כל מה שהרגשתי.
הרגשתי משהו נוזלי זולג על הצוואר.
אני חייבת לפתוח עיניים.
כן, זה קשה. אבל חייב.
פתחתי את עיניים שלי והדבר הראשון שראיתי היה את מייקל. הוא נלחם בחייל כלשהו.
רגע
זה לא סתם חייל.
זה היה החייל שהחזיק אותי, ועשה לי את-
ניסיתי להסתכל על צווארי מבלי להזיז את הראש.
וזאת הייתה טעות. גל כאב חד פגע בי והתכווצתי לכדור.

לאט לאט חזרתי לתנוחה שהתעוררתי בה, והסתכלתי על מייקל נלחם בחייל הנוראי הזה, שבטוח יככב לי בסיוטים.

מייקל התנפל על החייל עם חרבו  חרבותיהם נצצו באור השקיעה, התנגשו זה בזה בכוח ויצרו ניצוצות. החייל ניסה לפגוע במייקל, אך מייקל חסם את הפגיעה עם חרבו. החייל חרק שיניים בזעם ופנה לתקוף את מייקל שוב, אך מייקל חסם את הפגיעה בחרבו.