העולם הנסתר

פרק חמישה עשר- הוא פשוט... נעלם!

נ.מ יולי

יצאנו מאולם הקולנוע.

נוי דיברה עם דנה על כל הדברים הלא הגיוניים שהיו הסרט, ודנה התכווצה מכל היזכור של דבר מפחיד. אמה שמה את האוזניות והמחברת שלה בתיק וגלגלה את כיסא הגלגלים שלה לידי.

השעה הייתה לקראת 12 בלילה, וכשיצאנו מבית הקולנוע היו לי שתי דרכים להגיע הביתה; הראשונה, הייתה הדרך הארוכה יותר, ללכת עם הבנות וכך לעשות סיבוב של כמעט חצי העיר שיקח לפחות שעה. הדרך השנייה, הייתה ללכת לבד דרך הבית של מייקל, ולהגיע הביתה תוך רבע שעה.

"אני חושבת שאני אלך לבד היום" אמרתי לבנות.
"אוף! למה ההורים שלי לא הסכימו לי לקחת היום אוטו!" אמרה נוי בביאוס.
"כי עכשיו לילה וחושך?" מלמלה דנה. נוי שמעה את זה, ודפקה לה מרפק בצלעות.
"אח!" דנה צעקה.
אמה ציחקקה לה בשקט.
הגענו לצומת. אני אם אני רוצה ללכת בדרך הקצרה, אני צריכה ללכת שמאלה. ואם בארוכה, אז ללכת ימינה עם הבנות.
"ביי בנות! ניפגש מחר בבית ספר!" אמרתי להן.
"ביי" אמרו דנה ואמה וחיבקו אותי.
"ביי. תשמרי על עצמך" אמרה נוי וחיבקה אותי גם היא.
"בסדר אמא. רוצה שאני כן אכתוב לך כשאני אגיע הביתה?" התלוצצתי.
"אני אשמח" אמרה נוי ופנתה ימינה. דנה ואמה הלכו אחריה.

הלכתי במשך כמה דקות ליד הווילות והאחוזות. עוד שתי ווילות ואני אגיע לאחוזה של מייקל.
ראיתי מישהו הולך מהכיוון שאליו אני הולכת. היה לו שיער חום ועיניים בצבע דבש. הוא היה כולו מלוכלך, מלא בשריטות וחתכים ומזיע. הוא נראה ממש דומה ל-

אבל זה לא יכול להיות הוא.

נכון?

למה שהוא יהיה מזיע ומלוכלך ומלא בשריטות?

"היי?" אמרתי בשקט.

"היי" אמר מייקל והסתכל עלי.
הוא לבש ברדס והידק אותו על ראשו.
"הכל טוב?" שאלתי
הרי אנחנו חברים, הוא יענה לי.
ונוכל לדבר עכשיו!
"כן" הוא אמר והתחיל ללכת מהר יותר לכיוון שממנו באתי. עד מהרה בקושי יכולתי לראות אותו בחושך.

"הי! נאבדת?" שמעתי קול שואל בגיחוך.
ראיתי נער בן בערך 18, שישב על גג אחת המכוניות שחנו מימני בכביש.
הוא קפץ מהגג של האוטו והתקרב אליי.
"לא. אני יודעת איפה אני ולאן ללכת" אמרתי.
מנסה שקולי לא ירעד. קצת קשה, בהיחשב לכך שיש לי חרדה חברתית.

"את בטוחה?" הוא שאל. מתקרב יותר ויותר.

ארבעה מטר ממני.
שלושה מטר ממני.
שני מטר ממני.
מטר ממני.
חצי מטר ממני.
20 סנטימטר ממני.
הוא נעצר.

"את נראית לי יחסית מבוהלת. והחבר שלך מקודם, די התעלם ממך. רבתם? נפרדתם? אבל אל תפחדי ממני. אני לא הוא. אני לא אאכזב אותך" הוא לחש לי בעודו מתקרב עוד. הרגשתי את נשמתו על אוזני.

"תתרחק" אמרתי לו בקול רועד.
"אני לא אאכזב אותך" הוא אמר שוב. ידו התחילה להתקרב אליי.
"תתרחק" אמרתי בקול רם.
ידו כמעט נגעה בידי
"תתרחק!" עכשיו כבר צעקתי.
הא תפס את מפרק ידי בחוזקה.

"אתה חירש? היא אמרה לך להתרחק!" אמר קול.
הנער עזב את ידי והתקרב למייקל שעמד במרחק של מטר ממנו.

"אני בטוח שהיא נהנת מחברתי" הנער אמר.
"ואני די בטוח שלא" אמר מייקל.
הנער גיחך. וכשהיה במרחק של בערך חצי מטר ממייקל, הוא הביא לו אגרוף לעין.
ומייקל?
מייקל התחמק ממנו בקלות.
מייקל גיחך ובעט לנער במפשעה. וכאשר הנער התקפל בכאב, הוא הביא לו אגרוף לפנים.
הנער נשכב על הרצפה בתנוחת עובר ויבב בכאב.
מייקל התקרב אליי, ואני הייתי קפואה והסתכלתי על הנער ברעד.

"את בסדר?" שאל מייקל.
"כ... כן" אמרתי.
"תתרחקי ממנו. ולכי הביתה. כבר מאוחר" הוא אמר והתחיל ללכת לכיוון שממנו הגעתי.
עמדתי שם עוד כמה שניות. ואז התחלתי להסתובב לכיוון הבית שלי. עמדתי להמשיך ללכת, אבל אז ראיתי ארנק מונח על הכביש.

זה בטוח לא של הנער. כי ראיתי את הארנק הזה מקודם. זה של מייקל.
הרמתי את הארנק והלכתי לכיוון של מייקל.
הוא פנה לעבר אחת הסמטאות.
מוזר.
הלכתי אחריו.
וכשפניתי לסמטא, ראיתי משהו מוזר ביותר.
מייקל, עמד ליד משהו שנראה כמו פורטל.
הפורטל היה לבנבן-ורדרד מנצנץ.
ומייקל נכנס לתוכו.
והוא פשוט... נעלם!

-------------------------------------------
607 מילים😭

כן, פרק יחסית קצר. אבל מיהרתי לעלות אותו.

אבל אני מבטיחה לפצות אותכם!

ורציתי לספר לכם, שאני שוב בהלם! (איך אתם משאירים אותי בהלם כל הזמן?)

אני, פותחת את הספר. ואני רואה, שאנחנו על יותר מ950 קריאות!!!😨🥹

תודה רבה לכם!!
באמת!
אני לא חשבתי שאני אוכל להגיע ליותר מ100 קריאות! וכמעט אלף?!
וואו
אני אעשה הפתעה כשנגיע לאלף!

שימו כוכב ליום טוב יותר!
ביי!✨️