העולם הנסתר

פרק שמונה- מה עשית?

נ.מ מייקל

ניק ורפאל הלכו לסלון שמעתי אותם צועקים דברים בסגנון: "תתחפפו מפה! המסיבה נגמרה!" ואז בבית השתרר שקט.

וכצפוי, אחרי שנייה אמא שלי נכנסה לחדר.
"מה נראה לך שאתה עושה?!" היא צעקה.
"חיי. למה?" השבתי לה בציניות, בתקווה שתחייך אפילו קצת.
פרצופה נהיה אדום. אז אין סיכוי לחלץ ממנה חיוך. לפחות לא עכשיו..

"מייקל כריסטופר ראיין, אתה יודע בדיוק על מה אני מדברת!" היא צעקה כשפרצופה מאדים משניה לשנייה. "מה מיקה עשתה לך שאתה מדבר אליה ככה?!"

נזכרתי בדברים שסיפרה לי יולי, ופניי הרצינו. איך לא ידעתי על זה עד עכשיו? עד כמה מטומטם יכולתי להיות?

"את באמת שואלת את זה עכשיו?" שאלתי בטון מסוכן.
לשנייה נראתה בהלה על פנייה של אימי, אבל היא התעשתה תוך שנייה ושאלה: "יש משהו שאתה רוצה לספר לי?" היא שאלה בקול זהיר. שנינו הבנו שהגזמנו עם התגובה שלנו. כל אחד מסיבה אחרת.

"מיקה עשתה חרם והתעללה בילדה בשם יולי. היום יולי כמעט טבעה בגללה, ומיקה אפילו לא הזיזה עפעף." אמרתי ברצינות.
"אז כל זה בגלל ילדה?" שאל אחי ג'ורג בין צחקוק לצחקוק "אתה רציני?!"
"ג'ורג! לך מיד להתקלח ולך לישון! מה אמרתי לך על להשתכר ככה?" נזפה בו אנאסטסיה.

"בסדר אמא" הוא אמר והוציא לי לשון שנייה לפני שעלה לחדרו הנמצא בקומה השלישית.
"אם כמה שמוזר לי להגיד את זה, ג'ורג צודק. מייקל, אתה לא יכול להתנהג ככה רק בגלל ילדה." אמרה אנאסטסיה באנחה.
"אבל אמא! מיקה לא יכולה להמשיך לעשות את זה!" השבתי לה בצעקה.
"והיא גם לא תעשה. מאיפה לך לדעת שהיא בכלל עשתה את זה וזאת לא הילדה הזאת ששיקרה לך?"
"אני לא מאמין שאמרת את זה הרגע" אמרתי בהלם "יולי לא הייתה משקרת לי!"

"אני לא יודעת מה קורה שם, אבל זה לא יכול להימשך ככה. מיקה ילדה חמודה שלא עשתה לך שום דבר רע, ואתה לא יכול לצעוק עליה ככה. מזל שהיה שם את איתן, שהגן עליה. תלמד ממנו. אתה יכול להיות חבר של ה'יולי' הזאתי, אבל אל תאמין לכל דבר שאומרים לך" היא אמרה.
"כן המפקדת!" עניתי לה בצייתנות וזכיתי להוציא ממנה חיוך. היא יצאה מחדרי וסגרה את הדלת.

יכול להיות שיולי באמת שיקרה לי? אבל ראיתי אותה טובעת ומיקה לא עזרה לה! יכול להיות שזאת הייתה אי-הבנה? אולי יולי נפלה לבד ומיקה הייתה בהלם ולכן לא יכלה לעזור לה?
אני חייב לברר.
אבל איך?
להתקשר ליולי?
לא... עכשיו כבר אמצע הלילה!
למרות שבלי קשר אני רוצה להתקשר אליה.
אני לא במצב להתקשר עכשיו למיקה, אז נותר לי רק דבר אחד לעשות.
לקחתי את כול יכולת הריכוז שלי וריכזתי אותה לכדור במוח שלי ו-

נ.מ יולי

מייקל.

מה עשית?

אני בהלם שהוא באמת אמר והתנהג ככה למיקה.

והכל בגללי

עכשיו מיקה בטח ממש שונאת אותי.
לא שקודם היא לא שנאה.

אני ממש מחכה להתעללויות שלה בי ברגע שנחזור ללימודים ביום ראשון.

הסתכלתי על השעה בטלפון, השעון הראה את השעה 2:30 בלילה. לפחות מחר יום שבת, ואפשר לישון עד מאוחר!
אבל רגע
מחר יש יום הולדת לאוליבר! איך יכולתי לשכוח? אז אני אצטרך לקום ממש מוקדם כדי לקשט את הבית ולקנות לו מתנה לפני שהוא התעורר, ובימי שבת הוא תמיד מתעורר נורא מוקדם.
כיוונתי את השעון המעורר לשעה 6:30 והלכתי לישון.

למחרת בבוקר פתחתי את עיניי בקושי רב. הלכתי לחדר האמבטיה וכשהסתכלתי במראה, ראיתי מישהי מכוערת, עם שיער שחור-כסוף מלא בקשרים, איפור מרוח, ועור חיוור מאוד. התקלחתי והסתרקתי מהר, ולבשתי חולצה שחורה עם שורה מצוטטת משיר של להקה שאני מאוד אוהבת. לבשתי גם שורט שחור קצר והחלפתי את העגילים לעגילים קטנים יותר, התאפרתי מחדש, ויצאתי החוצה.
הלכתי לתחנת אוטובוס ועליתי לאוטובוס שנוסע למרכז החנויות.

נכנסתי לחנות המשחקים וישר ראיתי את מכונית הצעצוע שאוליבר ביקש שאקנה לו כבר הרבה זמן. בדקתי את המחיר, וכצפוי, לא היה לי מספיק.
מה אני אעשה? אני לא יכולה לא לקנות לו כלום! מגיע לו לקבל את מה שהוא רצה! הוא כל כך מתאמץ!

"יולי?" שמעתי קול מוכר שואל.

"היי" עניתי. אני לא מאמינה שהוא באמת כאן.

מייקל ניגש אליי וחייך. "איך את מרגישה? הכל בסדר? מה את עושה פה?"

"אני בסדר, כבר שכחתי את מה שקרה אתמול. הבנות סיפרו לי על מה שהיה בינך לבין מיקה. באמת שלא הייתה צריך!" השבתי לו במהירות.

"כן... בקשר לזה, אני מצטער. באמת קצת הגזמתי"

"לא, לא, לא! הכל טוב! באמת! תודה רבה!"

הוא חייך בהכרת תודה.

"אז, מה את עושה פה?"
"יש היום יום הולדת לאח שלי, אוליבר. אז אני קונה לו מתנה"
"באמת? יפה. מה את רוצה לקנות לו?"
הראתי לו את מה שתכננתי לקנות ואמרתי: "רציתי לקנות את זה, אבל זה יקר מידי, אז אני כנראה אקנה לו משהו אחר"
"תביאי לי, אני אשלם"
"לא! אני לא מביאה לך לשלם עלי! מה שעשית אתמול היה מספיק! אני לא רוצה להיות חייבת לך עוד!"
"יולי," הוא נאנח והעביר את ידו בשערו "את אף פעם לא תיהיה חייבת לי. אני עושה את זה כי אני רוצה!"
"עדיין, אני לא רוצה שתעשה את זה"
הוא נאנח שוב ואמר: "בסדר, אם לא במוח, אז בכוח!" ולקח את המכונית מהיד שלי ורץ לקופה.
הוא מיהר לשלם והביא לי את השקית.

"אז מתנה קנית, מה עוד את צריכה?"
עמדתי והסתכלתי עליו בהלם. לבסוף אמרתי: "רגע אני אבדוק ברשימה"
הצצתי ברשימה בטלפון שלי:

לקנות ליום הולדת של אוליבר:

1. מתנה
2. בלונים
3. עוגה או מאפה כלשהו
4. את הסוכריות האהובות עליו
5. שלט: 'יום הולדת שמח!'

"אוקיי. אז הולכים לחנות קישוטים!" אמר מייקל בחיוך ורץ לחנות ממול, שבה נמכרו כל הקישוטים.

-------------------------------
860 מילים!
יותר מבדרך כלל

אני ממש לא עומדת בזמנים, מה?
סליחה על זה, היה לי את העומס של תחילת שנה.
אז איך עברו עליכם השבועיים הראשונים של הלימודים?
ואם כבר,
תודה רבה לכם שאתם קוראים את הספר שלי! אני ממש מעריכה את זה!
מזכירה לכם שללחוץ על הכוכב למטה לא יזיק לאף אחד!
תודה, ולהתראות!✨️