Breaking point [niall horan]

chapter 17

קודת מבט נייל

ראשה על כתפי, ידייה נעולות סביב צווארי, עיניה נעצמות, גופה רפוי. הרגשתי את ליבי דואב ודוהר.
אני גרמתי לזה. אני לא יכול לדמיין את ההרגשה שלה עכשיו. הקנאה והכעס שלטו בי.

פגעתי בה פיזית ולא פעם אך אני מרגיש שהיום עברתי את הגבול העובר בין פגיעה והשפלה. התמונה של פניה מבוהלות, כעוסות, קרות, עיניה הריקות.

חוסר הניצוץ שתמיד יש לה, הניצוץ החם מאמש, היא הרשתה לעצמה להיפתח לשעה אחת, ואני הרסתי את זה. לקחתי לה את החופש, לא באופן פיזי אבל אני מרגיש שאין לה לאן לברוח.

הנערה שליבי צועק אליה בכל מעודו רפויה בין זרועותיי, לחייה מוכתמות מדמעות שאני יצרתי, שפתיה פשוקות מעט ונשימות קטנות אך מהירות עוזבות את ריאותיה.

״ריה, אני מצטער,״ לחשתי לאוזנה כשהגענו לרכבי בחניית בית הספר. הנחתי את גופה במושב שליד הנהג, מתיישב מאחורי ההגה. הפניתי מבטי אל גופה מחוסר ההכרה. היא שלווה.

על מה היא חושבת עכשיו? האם זה על השנאה שהיא חשה כלפיי? הזזתי קצוות שיער מפניה ופניתי לדרך. אבי לא בבית עד תום סוף השבוע, הוא נסע לסיור במקום בו הוא בונה את המפעל הבא שלו אז הבית ריק.

אחזתי בגופה קרוב אליי בעודי עושה את דרכי לפנים הבית. ידייה כבר לא סביב צווארי. עליתי לחדרי שבקצה המסדרון בקומה השנייה, מניח את הגוף שלה בעדינות על המיטה הממוצעת ומתיישב לידה.

מלטף את שיערה שמרגיש כל כך רך תחת כריות אצבעותיי ושוב תמונות עולות למוחי; אמא שלי, הכעס שאבי חש כלפיי. להכל יש סיבה והתסכול שלי עולה לפי השטח, וכל מה שאני עושה זה לפגוע בה.

הנערה שאני יודע שאני אוהב אבל לא מסוגל להשלים עם המחשבה על כך שהיא תדחה אותי. אז אני פוגע בה שתהיה לה סיבה מוצקה לדחות אותי.

~~~
אני האמת אוהבת את הסיפורים האלה אבל נראה שאתם לא, אז אולי אני אפסיק אותם, וזהו.
וויט א'נגל.