Breaking point [niall horan]

chapter 26

קודת מבט ריה

הסערת הרגשות שהתחוללה בגופי במשך כל השיעור, איימה לגרום לגופי לקרוס תחת הנטל הכבד של רגשותיי. חוויתי אין ספור רגשות בכל נים בעורקיי, גופי זעק למגעו, להיות קרובה אליו, לשפתיו, לידיו ומוחי מחא בכל תוקף בחוזק ועוצמה, העלה טיעונים הגיוניים, דחה כל שביב של רגש שהתעורר בי וגרם לי להביט בנייל בקור ובריחוק.

מוחי הזכיר לי שוב ושוב את רגעי השנאה, את הרוע והאכזריות שהוא הפגין כלפיי למרות התנצלותו הכנה אתמול, לא ידעתי האם לקחת ברצינות את זה? האם לקחת את הסיכון שאני אפגע ממנו שוב. עד שהתחלתי להבין את תפוס פעלותו הוא משנה אותה?

זה יותר מידי מבלבל עבורי, לשאת זאת היה עוול כבד יותר מכדי שיכולתי להרשות לעצמי לשאת על גופי הצנום ולכן הוויתור על הכול נראה האופציה הטובה והמתאימה ביותר עבורי. הצלצול נשמע ברחבי הכיתה, אני דחסתי במהירות את הדברים לתיקי ורצתי החוצה, לא מוכנה לסבול את נוכחותו יותר.

קולו רדף אותי וגם הוא, הוא הצליח לבסוף להשיג אותי. הוא תפס את ידי בחוזקה וסובב אותי אליו, ״מה קרה עכשיו, ריה?,״ ראיתי בלבול ותקווה בעיניו, וידעתי שאיני מוכנה לכך. ״אני מצטערת,״ השפלתי מבט, ״אני חושבת שנתרחק זה מזו לבנתיים,״ לא הסברתי או נימקתי, לא ידעתי איך לנמק את החלטה הזו.

הוא עזב את ידי באכזבה גלויה, ״את רוצה שנתעלם אחד מהשנייה?,״ הוא שאל בנימה פגועה. ״כן,״ עיניי לא פגשו את עיניו, לא הייתי מסוגלת, הם שוטטו הלאה רק לא אליו. לאחר כמה שניות של שקט נשמעה לחישה, ״בסדר,״ ולאחר מכן צעדים מתרחקים. דמעות נקוו בעיניי, הינה שברתי את ליבי.

~~~
היה לי משהו בשיעור היום בשם clear ונזכרתי בסיפור והבנתי עד כמה אני מתגעגעת אליו.
מה איתכם, מתגעגעים גם? לאיזה סיפור?