Breaking point [niall horan]

chapter 20

נקודת המבט ריה

״ריה אני מעולם לא שנאתי ולעולם לא אוכל לשנוא אותך,״ מילותיו נאמרו והלם הכה בי בגלוי. לא היה דבר שיכולתי לעשות כנגד זה, פי נפער, עיניי נישאו עליו. הבנה בהחלט לא הייתה שם, אלא ניסיון כושל להבין את ההיגיון שמאחורי דבריו, מאחורי מעשיו.

לא הבנתי דבר, הכל סביבי היה שרוי בערפול משגע ולא היה דבר שיכולתי לעשות, האם שמעתי נכון? האם הוא מעולם לא שנא אותי? אז מדוע לפי היגיון כה פשוט, הוא הציק, הקניט ופגע בי? האם ההיגיון שלי לא עובד כראוי? או היגיון בעולם זה חלף עם הרוח ונעלם כלא היה?

״אני פשוט לא מבינה,״ השפלתי מבט, מחפשת תעסוקה כלשהי בידיי, אך עיניי ברחו לברכי שעליה הייתה מונחת ידו של נייל. ״אם לא שנאת אותי, מדוע מיררת את חיי כל כך?.״ שקט נשמע מצידו של נייל ואני הייתי חייבת להרים את עיני כדי לבדוק האם הוא עדיין כאן או שהוא נעלם כהרגלו.

כשהבטתי בו מצאתי התלבטות קשה שהופיע על פניו וחוסר אונים, נראה כיאלו אפילו הוא עצמו יודע את הסיבה האמיתית לכך שעשה מה שעשה, ״אני לא יודע,״ קולו היה מבולבל, ידו נשארה על ברכי כאילו אפילו לא שם לכך.

״את תמיד היית ריה, הנערה היפה עם חיוך מושלם ועינים חודרות, היית מלאה בטוב באושר בכנות וקנאתי בך שאת כל כך מושלמת, לא רק חיצונית אלה גם פנימית. הייתה לך אישיות כובשת ורק רציתי להתקרב אלייך שתלמדי אותי גם אבל במקום זה הרסתי אותך.

הרסתי את החיוך שלך את האושר, אני יודע שלעולם לא תסלחי לי על כך, אך אני מבקש ממך שתתני לי את היכולת להיות קרוב אלייך ולנסות לחפר על כך, למרות שאני יודע ששום דבר שאעשה לא ישנה את מה שעשיתי לך, רק בבקשה,״ הוא הצמיד את ידיו זו לזו וכרע ברך מול המיטה.

זה גרם לעיניי לצאת מחוריהם. ״האם אתה מבקש ממני סליחה?,״ שאלתי בהלם מוחלט. ״אני מתחננן לסליחתך או אפילו להיות קרוב אלייך, כל דבר כדי שאוכל לכפר על מעשיי״. שום מילה לא יצאה מפי, אני מניחה שזה לא היה אפשרי. גופי ומוחי קפאו כאחד, ורק המשכתי להביט בו המומה מכדי להגיב.
~~~
חלקם אולי מתלוננים על בית הספר ועל הלימודים, על הימים הארוכים, אבל בנות תגידו תודה על כל רגע, ונצלו כל רגע שאתם בבית כם המשפחה שלכם.
באהבה,
וויט א'נגל.