My light

13

*אוולין*

אני קולעת את שיערי הצהוב לצמה ארוכה, שפתיי התפוחות פתוחות קלות, שואפות אוויר בחרישיות.

דרייק.

אפילו השם שלו מעביר צמרמורות בגופי, והמגע שלו מטלטל אותי, גורם לי לרצות לזרוק הכל, לפרק ולשבור. גורם לי לרצות אותו.

ויש את קיט. גבר שליבי מלא עד גדותיו באהבה עצומה אליו, הגבר היחידי שאי פעם אהבתי. ועדיין, אני עומדת מול המראה וחושבת. זה הגיוני להרגיש משיכה כזאת לגבר זר, לגבר שפגשתי באותו הרגע? ,

אני לובשת שמלה קצרה וקיצית בצבע סגול כהה, הבד דק ואוורירי, מקל על החום ששורר באוויר, שמבעבע ודורש ממני להתאמץ למען כל נשימה ונשימה. אני מביטה בהשתקפותי פעם אחרונה, שמה לב שלא חל בי שינוי נראה לעין. אך לקיט יש יכולת להסתכל לתוכי, לזהות את סערת הרגשות שתוקפת אותי, להבין שמשהו קרה.

משהו קרה. דרייק קרה.

אסור שקיט יגלה, אסור שהוא יחשוד. כל מבט שדרייק ישלח אלי, כל מילה שלא במקום יכולה לחשוף אותי, יכולה לזעזע ולהרוס הכל. להרוס אותי ואת קיט.

״את הרסת הכל. את אשמה בכל. את בוגדת, את שקרנית ועלובה. ״

קולות לועגים ורמים נשמעים בראשי, מנסים לערער את שפיותי, מנסים לערער אותי,

  "לא מגיע לך גבר כמו קיט, בקרוב מאוד הוא יגלה מה עשית, יגלה מה את שווה, או ליתר דיוק עד כמה את לא שווה. את לא מתאימה לו, הוא יעזוב אותך בקרוב."

, אני נושפת אוויר בתסכול ומנענעת את ראשי מצד לצד, מכריחה את עצמי להירגע. הכל יהיה בסדר. אני צועדת לכיוון המדרגות ויורדת לקומה הראשונה, עיני מתמקדות בקיט, הוא יושב בגב זקוף על הכיסא במטבח, דונה עומדת מולו, מניחה על השולחן קערות אוכל, כמו שהניחה מולי. אני שומעת את דונה מדברת בלהט ובמהירות, לא משאירה לקיט זמן לענות על השאלות הסתמיות שלה, לא שהוא התכוון לענות עליהן. עיניו הזהובות נעוצות בעיני, מבטו רושף ורציני, הוא לא מתכוון לשחק איתי משחקים. אני בולעת רוק בכוח ונעמדת במקומי, רגליי רועדות קלות, לעזאזל, הוא יכול להיות ממש מפחיד כשהוא רוצה. אני שולחת לו מבט מצומצם משלי ועוברת את דונה, מתיישבת בכיסא הרחוק ביותר מקיט.