My light

28

*אוולין*
נדמה שאני שומעת את שמי נאמר בקול מוכר ונוגה, קול אהוב. ליבי לא מוכן לעכל שזו האמת, שזהו אכן הקול שאני שומעת, זה בלתי אפשרי. אני מדמיינת. זה מזכיר לי את הטפטוף הראשוני של הגשם. טיפה ועוד טיפה,
״האם זה הגשם שמרעיש בחוץ?״ ,אנו תוהים בליבנו.
בהתחלה, את לא מאמינה שזה הגשם, ואז קצב הטיפות מתגבר, הגשם דורש שישמעו אותו, שיבחינו בו. מכמה טיפות בודדות מתווצר מטר שמתנפץ על האדמה. ישנם אנשים שאפילו במטר לא מבחינים, ולכן הוא מכה באדמה חזק יותר. העננים משחררים את הטיפות הכבדות והאימתניות שהם שמרו בבטנם זמן כה רב ושולחים אותם להישמע.
מבול. המטר נהפך למבול.
לפעמים, מרוב שהעננים מתוסכלים הם משחררים חשמל סטטי שהצטבר בתוכם אל עבר האדמה,
החשמל מתפצח בשמיים העכורים והשחורים, אך אפילו בשלב הזה, זה עדיין לא נגמר. לאחר התפצחותו של הברק, רעש אימתני יחריש את אוזנינו, לא אחר מאותו רעם, גל ההדף של פיצוץ הברק. ולאט לאט, כשהוא בטוח שכולנו שמענו אותו, כשכולנו הבחנו בו ומחכים שיפסיק, הוא מאט, הטיפות הגדולות והזועמות מפסיקות להכות במרץ באדמה, כבר אין מבול. ואז, הכל חוזר להתחלה, טיפה ועוד טיפה. רעש קל שניתן להתבלבל ולהניח שלא היה.
וזהו הגשם נפסק. לפחות עד לפעם הבאה שהוא ידרוש שנשים לב אליו.
קולו נשמע מבעד לאפלה שמסביבי, האם זה ייתכן? , התחננתי בליבי, הפצרתי שהוא יגיע אליי, ועכשיו כשהשלמתי עם העובדה שהוא לא יבוא, שחזרתי למצב המקורי שלי, לבדידות הישנה, המוח שלי מתעתע בי, מתעתע בליבי. גורם לי לחשוב שהגבר שהתפללתי אליו הגיע והוא פה לידי, קורא לי, מתחנן שאקום אליו. נדמה שאני שומעת את צעקותיו.
בתחילה, ממש כמו הגשם, שמעתי את קולו השקט, לא האמנתי שזה הוא. וגם אם זה הוא, זה כבר מאוחר מידי. ולאחר מכן, קולו התגבר באוזניי, מזכיר לי את המטר שנוחת ארצה, מטר שרוצה להביס אותי, להקפיא את ליבי וגופי. בעוד ששאר האנשים התכנסו בתוך בתיהם כשהגשם התחיל, אני נשארתי בחוץ, ישבתי על ספסל, התחבאתי מאחורי פחים, הסתתרתי בבניינים נטושים. לא היה לי לאן לברוח, לא היה מי שיחמם אותי. זה תמיד היית אני. תמיד אני הגנתי על עצמי, תמיד אני זו שדאגתי לעצמי, גידלתי את עצמי, אירחתי לעצמי חברה, ומחיתי את דמעותיי.
הבדידות היא חלק גדול ומוכר בחיי. לפעמים היא חברה ולפעמים היא אוייבת.
״אוולין!״ , שמי נאמר מבעד למסך שבתוך אוזניי, תניח לי לנפשי!
אני מרגישה ידיים חזקות לופתות בכתפיי ומנענעות אותי, ״תקומי!״ , קול מצווה עליי.
לקום? , לשם מה? , החיים האלו נמאסו עלי. למה לי לחיות אותם, אם הם מלאים בבדידות ושנאה עצמית? למה לי לקום כל בוקר כשאני יודעת עד כמה אני פגומה ומזוהמת? , תניח לי! , אני דורשת בליבי, מי שלא תהיה. תעזוב אותי. תשאיר אותי להירקב ולהיעלם. אני לא מצליחה לפתוח את פי ולהשמיע קול. עיניי כבדות ופי רדום. נדמה שאני במצב הזה כבר הרבה זמן, בין החיים למוות. ליבי כבוי, אך ריאותיי ממשיכות לשאוף ולנשוף אוויר. אני לא רוצה להמשיך, לא רואה בכל זה טעם. אני לא מצליחה למצוא סיבה מוצדקת בשביל לקום ולהתמודד עם החיים הריקניים שלי. מה הם חיים בלי אהבה, בלי הגנה וחום? , בסופו של דבר, חלמתי בגדול, האמנתי שיש לי סיכוי, שללב שלי יש סיכוי. אבל הגורל צחק לי בפנים. לי אין סיכוי, אלו הם החיים שנולדתי אליהם ואלו הם החיים שאמות בהם. אין דרך אחרת, אין סוף אחר.
המטר הופך למבול.
״אוולין! , זה אני, קיט! תקומי!״ , יכול להיות שזה כן קיט , שזה לא רק פרי דמיוני? , הוא מעביר את אצבעו על לחיי, לעזאזל, זה שורף. גופי מתחיל לפעום ולשלוח אותות מצוקה, זהו כאב שהרבה זמן לא הרגשתי, הכאב הפיזי מסתחרר עם הכאב הנפשי.
הם עורכים בינהם דו קרב. מי יפיל אותי קודם, מי ישבור את רוחי, מי יצליח לסיים את מה שהאחרים לא הצליחו. האם זה רעש של בכי? , אני שואלת בליבי. עיניי נפתחות קלות, עיגולים שחורים מופיעים בקצה שדה ראייתי, אך אני מצליחה להבחין בו.
שיערו הזהוב סתור על מצחו, עיניו הזהובות והאהובות עד כאב שבורות, מתרוצצות על פניי, כאבן מזכיר לי את כאבי שלי. למה אתה נראה ככה, אהובי? , תתעודד. תמשיך הלאה, אני בסדר. כל זה עומד להיגמר ואז תוכל לשכוח מהכל. אהובי, אהוב ליבי . לפחות ראיתי אותך לפני שזה נגמר. הלוואי שזה יגיע כבר. אני מוכנה. אני מביטה בו בעייפות, בחוסר רצון לחיות, אם אני פשוט אעצום עיניים, פשוט אנתק את עצמי מהכל, הוא ייפגע ממני?
אני לא רוצה שהוא יפגע ממני, הוא במילא נראה הרוס.
״אוולין.״ , הוא אומר בלאות, קולו כלחישה שבורה, אף פעם לא ראיתי אותו כך. הוא מעביר את אצבעותיו על פניי, גורם לצמרמורות לעבור בגופי. כל כך קר לי. כואב לי בכל מקום. אבל זה לא משנה, לא כשידיו מלטפות אותי באהבה וערגה כזאת. כל מה שנותר לי לעשות זה לעצום עיניים ולהתמוגג ממגעו, שלעת עתה משכיח את הכאב, מגרש אותו. נשימותיי נהפכות לרדודות, חזי עולה ויורד, אני מרגישה את זווית פי מתרוממת. בסופו של דבר, זה סוף מושלם בשבילי, לא יכולתי להתפלל ולייחל לסוף טוב יותר, סוף שבו אהובי מלטף אותי, לו יכולתי לפתוח את פי ולומר לו כמה מילות פרידה, מילות שיבטאו את געגועי אליו, זה היה מושלם.
המרחק הזה החליש אותי, הזמן הזה שחייתי בלעדיו היה בזבוז זמן משווע.
אהבתי העצומה לופתת את אחיזתה בחזי, נדמה שהעולם עצר מלכת, אין זמן ואין אדם מלבדו, אין תחושה נוספת מתחושת מגעו.
אני אוהבת אותך, כל כך, אהבה שאינה יודעת גבולות, היא אינה יודעת שובע.
זו אהבה שממלאת אותי בטוב ובתקווה, הלוואי ויכולתי להיות האישה שמגיעה לך, האישה שראויה לך. אך זו לא אני. זו אף פעם לא הייתי אני.
נדמה שהוא שוב קורא בשמי, שוב מנענע את גופי, אוחז בכתפיי ודורש שאחזור אליו. טיפות רטובות מתנפצות על עור פניי, על חזי העליון.
של מי הדמעות האלו? , שלי? , או שהן של אהבת חיי? ,
הן כמו הגשם, מתחילות כטיפות בודדות, לא מרעישות וכמעט לא מורגשות.
״אוולין!״ ,
והטיפות מתגברות, מטר קבוע וחם של דמעות מתנפץ על פניי, אך אני לא מוזיזה איבר.
בבקשה, אהובי, אל תבכה. אני בסדר עכשיו, כשאתה פה לידי, השלמתי עם המצב, אני מוכנה לכל מה שיקרה. אני אפילו שלווה. אבל, אל תבכה בגללי.
אני אוהבת אותך.
״אני מתחנן, אל תעזבי אותי.״ ,
קולו גורם לליבי להצטמק מהכאב, אני רוצה לקום ולחבק אותו, לעטוף אותו בשלווה שלי, לאהוב אותו, לחיות איתו. אך זה מאוחר מידי. אני לא מצליחה.
המטר הופך למבול, וגופי מוטח קדימה ואחורה, הלוך ושוב, הוא לא מוכן לוותר עלי.
״אוולין!!!״ , הוא צועק ומחזיק את גופי כמו שילדה קטנה מחזיקה את בובתה שנקרעה או נהרסה.
אני רוצה לפקוח את העיניים, אני רוצה לשלוח את ידיי אליו, אך נדמה שנשימותיי חדלו מלהתקיים, ריאותיי הפסיקו לשאוף ולנשוף אוויר, נדמה שחזי מלא אך ורק באהבתי אל קיט. אין אוויר.
ובשאריות חמצן הבודדות שנשארו לי אני פוקחת את עיניי ולוחשת, ״אני אוהבת אותך.״ , ואז הכל מתערפל, הכל מסתחרר מסביבי, פניו של קיט מקובעות בשדה ראייתי גם כשעיניי נעצמות, גם כשאין אוויר בחזי, וריאותי נאבקות למען טיפת חמצן, אפילו שהן קורסות, קיט הוא זה שמופיע בשדה ראייתי. חבל, זה נגמר מוקדם מידי.

מקווה שאהבתן, אותי הפרק ריגש מאוד, האמת שממש נקשרתי לאוולין וקיט, וכואב לי לכתוב את הפרק הזה, אבל זה החלק שאני הכי אוהבת בסיפורים שלי, סוג של נקודת שיא משלי.
אז אחרי שחפרתי לכן,
המטרה לפרק הבאה-
195 הצבעות
ו90 הצבעות
קדימה אתן יכולות, שתדעו שהפידבקים וההצבעות והתגובות ממש מדרבנות אותי להמשיך,
אוהבת אותכן!!
~ירין~