My light

30

ממליצה לכן לשמוע את השיר הזה כשאתן קוראות את הפרק, בטוחה שתהנו לשמוע אותו❤️
V Bozeman- "What is love"

***********************************

*קיט*
היא תחלים, היא תוכל להבריא והיא תצטרך לחיות בסביבה תומכת ואוהבת. היא צריכה אדם שאיתו היא תוכל לדבר ולפרוק מליבה עול שוודאי מכביד עליה, היא חייבת להיפגש עם אדם מוסמך שיבדוק את מצבה, שיוכל לשמוע את הצרות שלה, פסיכולוג יהיה פתרון נהדר.
נדמה שהשפתיים של הרופא לא מפסיקות להוציא מילים שחורכות את נשמתי. אוולין צריכה שלא יריבו לידה, ושלא יצעקו ויבהילו אותה. הגוף של אוולין משותק, והוא צריך מנוחה. אוולין צריכה שהאנשים שיהיו איתה יחשבו אך ורק על טובתה ולא יהיו לה למטרד. לרופא יש הרבה מה לומר, הוא מסביר ומזעיף את פניו, מביט בי בחומרה. כנראה שאני צריך להגיב, להנהן בראשי, אני צריך לנשום. זה הדבר היחיד שאני צריך. אך הרופא ממשיך לומר מה אוולין תזדקק לו במהלך התקופה הקרובה. היא צריכה הרבה דברים. ליבי משתוקק למנוחה, הגעגועים נעשים מוחשיים בגופי, בית החזה שלי מתכווץ, אני מרגיש שאני מאבד את השלווה שלי. אני מתגעגע לתקופה שהדבר היחידי שאוולין הייתה זקוקה לו זה אני, שהדבר היחיד שעליו רצתה לתלות את עיניה זה אני. איך כל זה קרה, איך הגענו למצב הזה? ,
אני משתוקק שאוולין תחזור להסתכל עליי בהערצה, בעיניים גדולות וטובות, עיניים תמימות שלמרות שחזו בדברים קשים, עדיין אפופות בשמחה ותקווה. אני משתוקק להעביר את אצבעותיי בשיערה המשיי, להרגיש את האצבעות שלי מפרידות בין קצוות שיערה בקלות, שיערה הוא כמו חוטי זהב, כמו הקרניים של השמש הפרטית שלי. אני מתגעגע לתחושת שפתיה על שפתיי. אפילו לקול שלה שאני מייחל. אני צריך להרגיש את עורה הנעים והחמים מתחת לעורי שלי. אני צריך להביט בה, אני צריך לאהוב אותה. שנינו צריכים כל כך הרבה דברים, היא הדבר שאני צריך. הדבר היחידי בכל העולם המזדיין הזה.
ואני הוא הדבר שהיא צריכה? , לא.
רק באשמתי היא נמצאת במקום הזה, רק בגללי היא פגשה את האדם הארור הזה, שביצע בה את זממו. יפיפיה שלי קטנה.
המלאכית הקטנה והפרטית שלי, האישה שנשבעתי לדאוג לה ולתת לה את החיים הכי טובים שיכולים
להיות לה. באשמתי כל זה קרה. לא אותי היא צריכה. רק מבט אחד והיא תזכר בהכל, אם היא רק תניח עליי את עיניה היפות היא תזכר ותרגיש שוב את מה שהיא צריכה לשכוח. איך אוכל לשחרר ממנה, איך אוכל לתת לה לקום לבד מהמקום הנמוך הזה שהיא נמצאת בו? , אני פוחד להתמודד עם המציאות שלי, מפחד להתמודד עם המציאות של שנינו.
מי יודע מה יקרה ברגע שאכנס לחדר שבו היא נמצאת. האם היא ערה? , או שגופה מוטל על המיטה בחוסר מעש, עורה קר וחיוור כמו שהיה כשמצאתי אותה באותו חדר, כשגופה קשור והחזה שלה נאבק על נשימותיו. אני לא יודע אם הלב שלי יוכל להחזיק מעמד עוד פעם מול המראה של אוולין חצי חיה חצי מתה, חסרת רצון לחיות. אני מתגעגע לשמחת חיים שלה, לאושר שהיה יוצא ממנה ונכנס ישירות אליי ואל כל מי שהניח את עיניו עליה. למרות כל מה שעברה, ליבה עדיין היה מלא בשמחה ואמונה. המחשבה שיכול להיות שהיא איבדה את כל זה, שהיא איבדת את עצם היותה היא, גורמת לגופי להצטמרר.
איך אני יכול ללכת בבית שלי, בבית שהיה של שנינו, מבלי שהיא צועדת לצידי? , איך אוכל ללכת במסדרונות ובחדרים שבהם אהבנו אחד את השנייה?
שבהם חייתי בפעם הראשונה בחיי כשהיא לצידי.
גופי המיוסר משתוקק לחזור הביתה, אליה.
״ועכשיו אתם תכנסו לראות מה מצבה, היא אמורה כבר להתעורר, אבל בכל זאת תצטרכו לשמור על השקט. הגוף שלה מחלים עכשיו מהפגיעות והטראומה שהוא חווה.״ ,
סוף סוף שפתיו של הרופא הפסיקו לזוז.
הוא מחווה בידו לעבר הכיוון שממנו הוא הגיע קודם לכן, ומורה לנו ללכת אחריו. ג׳ייק ודניאל צועדים לצידי.
מצד אחד אני רוצה להכנס ולראות אותה לבד, אני רוצה להעביר את ידיי על גופה באינטימיות, אני משותקק להריח אותה.
ומצד שני, האם אוכל לעמוד מולה לבד? ,
הרופא עוצר מול דלת אדומה ומביט בשלושתנו, ״רק אחד יכול להיכנס כל פעם. מי ראשון?״ , אז אני עומד להיכנס לבדי. הקלה היא לא מה שאני מרגיש עכשיו. פחד מתגנב לליבי, הרי היא לא תוכל להשתלח בי ולהגיד לי ללכת לכל הרוחות ליד ג׳ייק ודניאל. זאת לא היא, זה לא מתאים לה. אבל עכשיו יכול להיות שזה יקרה, אני מרגיש כאילו אני עומד להיכנס לגוב האריות. אני מכחכח בגרוני ואומר בקול שנשמע זר לאוזניי, ״אני אכנס.״ ,
אני נושם עמוק, מנסה לגרום לדפיקות ליבי להתייצב, אבל הלב שלי רץ, דופק ופועם. הרופא מביט בי במבט אחרון, מבט שלא מוצא חן בעיניי, נדמה שעיניו מביטות בי בהאשמה, מי הוא חושב שהוא? , הוא לא יודע כלום. הוא אמנם צודק שאשמה מוטלת בחלקי, אבל אין לו את הזכות להסתכל עליי ככה. הוא לא מכיר אותנו. הרופא הצעיר מביט בי למשך כמה שניות ומפנה לי את הדרך. אני שולח את ידי אל הידית ונכנס לחדר באיטיות.
והנה היא שוכבת שם.
אני מתקרב אל המיטה הצרה, ומביט באוולין שלי שוכבת כשעיניה סגורות, ידיה מונחות משני צדי גופה. היא כזאת קטנה בתוך החלוק הלבן שהיא לובשת, שיערה הארוך משתלשל מהמיטה, החזה שלה עולה ויורד בקצב טוב, קצב שנראה תקני, היא כבר לא נאבקת כדי להכניס קצת אוויר לריאותיה. אני מצמצם את הפער שביני לבינה ונעמד לידה. פניה השלוות מעלות חיוך קל על פניי.
חשק עז לראות את עיניה מכה בי,
״תפקחי את עינייך, אהובתי.״ , אני לוחש.
ידיי נשלחות מעצמן אל פניה, ונשימה נפלטת מפי בקול חנוק. עורה חם ונעים, שפתיה תפוחות, נשימתה חמימה. ידיי עוברות בשיערה, עוברות על תווי פניה, על הלסת הקטנה והרכה שלה, אצבעותיי חוזרות על צורת הגבות העדינות והבהירות שלה, ידיי יורדות למטה יותר אל עבר ידיה, משתלבות באצבעותיה.
אני מוריד את ראשי אל חזה הרך, אוזני מונחת מעל ליבה. ליבה המתוק והקטן פועם בצורה סדירה וחזקה, אני חייב לנשק אותה, אני צריך להרגיש אותה, אפילו לרגע קצר. אני מרים את ראשי בדחיפות קלה, ומניח את שפתיי על שפתיה, בעדינות.
נדמה שהלב שלי עולה על גדותיו, ליבי מתמוגג מאושר, מתמוגג מההרגשה הטובה של שפתיה. זה המקום שלי. אין לי שום מקום אחר מלבדה, מה שווה אהבה , אם זה בלעדיה, אם זה לא איתה? ,
היא שלי ואנחנו נתקן הכל ביחד. אני מתרומם קלות ומזיז את גופה מעט, מנסה להיכנס למיטה הצרה ולשכב לידה. לאט ובזהירות אני מפנה לי מקום ונשכב לצידה, מניח את ראשה וגופה על חזי, היא כזאת קטנה וזעירה, ההפך ממני, ואני אוהב אותה. אני מלטף את שיערה ברכות, מנשק את קודקודה ועוטף אותה בחוזקה.
לאחר ימים ארוכים, ימים שלא הרגשתי את גופה, שלא חוויתי את טעם שפתיה, אחרי יותר מידי זמן, אני מרגיש אותה. סוף סוף, גופי מקבל את מבוקשו, אני בבית. גופי נרגע. דפיקות ליבי התייצבו. יכול להיות שזה אושר שמתמקם בליבי?