My light

21

היי בנות,
אני ממש ממליצה לכן לקרוא את הכמה פרקים האחרונים, לפני שאתן קוראות את הפרק הזה, כי עבר די הרבה זמן, ואני מניחה שחלק מכן כבר שכחו.
מקווה שתאהבו את הפרק החדש❤️
~ירין~

.
.

*אוולין*

״טיפשה, טיפשה, טיפשה.״ , אני ממלמלת לעצמי מחוץ לביתו של קיט. אני משחזרת את האירועים שקרו כמה דקות קודם לכן, ומרגישה פתטית אפילו יותר. המראה שלי בוכה והמומה בוודאי שיעשע את קיט, הוא התנקם בי לגמרי. למרות, שבתוכי אני יודעת שהוא לא עשה את זה למען הנקמה. הוא לא הביא את האישה היפה והחושנית הזאת אליו הביתה, כדי לנקום בי, הוא לא ידע שאני אבוא לקחת את הבגדים שלי מביתו. הוא עשה את זה בגלל סיבה אחת. והסיבה הזאת היא שהוא פשוט המשיך הלאה, השאיר אותי מאחור, השאיר את הכל מאחור והתקדם הלאה, עם נשים חדשות. מעניין אם גם אותה הוא מתכוון להחתים על חוזה. אולי הוא הספיק כבר להחתים אותה? , נדמה שהוא לא יכל להוריד את הידיים ממנה, מזל שהוא שם לב אל דניאל ואלי, אחרת מזמן הוא כבר היה מפשיט אותה, וזה היה מביך לגמרי. הנשימות שלי מתחילות להתייצב, עיניי מפסיקות לדמוע בחוסר אונים וההיגיון שלי חוזר לפעולה.
אני בגדתי בקיט, אני גרמתי לכל זה לקרות, זאת זכותו המלאה להיות עם נשים אחרות, להביא אותן אליו הביתה, ולי אין שום זכות להיות כאן ולהרגיש נבגדת או פגועה. אני חייבת להפנים את העובדה שאין לנו סיכוי להיות ביחד יותר, מבחינתו זה נגמר ברגע שידיו של אחר ליטפו את גופי, את ״רכושו״, את מה שכביכול שייך לו. ומבחינתי, זה נגמר ברגע שהוא אמר לי שמקומי הוא ברחוב, וחבל שהוא הוציא אותי משם. אני מעבירה את עיניי על הדשא והממטרות, אותן ממטרות שדרייק תיקן באותו בוקר ארור, בוקר שאני מייחלת ומתפללת בכל ליבי שלא היה קורה, אך זה לא אפשרי להחזיר את הזמן לאחור, על מעשים צריך לשלם, ואני משלמת, המחיר הוא כבד מנשוא, לחיות בלי קיט. הרוח הקרירה נושבת על עורי החשוף וגורמת לצמרמורות לעבור בגופי, אני מצטנפת בתוך עצמי ומחליטה שעוד דקה אכנס לביתו, אשלב את זרועי בזרועה של דניאל ואצא מפה בראש זקוף, אני לא אצא כנועה. זאת הפעם האחרונה שאני אהיה בבית הזה, וכל מה שאני יכולה להרגיש זה פספוס וחרטה, אך, עם זה זאת, יש את האהבה שחוויתי, את תחושות הביטחון והתקווה שאף פעם לא הרגשתי מיימי, חוץ מאותם ימים שהייתי בזרועותיו של אהובי, של קיט. עוד כמה דקות בודדות ואז אני אלך לתמיד. עוד כמה נשימות קרירות ואז זה הסוף של החיים שלי איתו, חיים שאערוג אליהם תמיד. אני שומעת פסיעות מאחוריי ואומרת בקול נמוך, ״דקה אחת, דניאל. אני זקוקה לדקה אחת ואז נוכל ללכת.״ , אני אפילו לא מסובבת אליה מבטי, אני בטוחה שהיא הבינה שאני זקוקה לפרטיות, היא לא חייבת לראות את הבעת פני השבורה והכאובה, היא לא צריכה להסתכל בעיניי כדי להבין מה מתרחש בליבי, היא פשוט מבינה אותי. ואז אני מריחה ריח גברי חזק, ומבינה שטעיתי, זאת לא דניאל.
זה קיט.
מה הוא כבר יכול לרצות ממני?, אין לי את האומץ הדרוש להסתכל עליו, ולא את הכוח. זה חזק ממני, אני לא מסוגלת להסתכל עליו, זאת הפעם הראשונה שאנחנו נדבר פנים מול פנים אחרי הפיצוץ הגדול. אני בטוחה שהוא הבין לפי תנוחת גופי המאובנת שכבר הבנתי שהוא זה שעומד לידי. למשך כמה רגעים ארוכים ומייגעים שוררת שתיקה בינינו, שתיקה רוויה במילים שלא נאמרות, ברגשות מתפרצים וחרטה, אני מרגישה את החרטה והפספוס באוויר, החיים שלנו היה יפים כשהיינו ביחד, ואז הייתי חייבת להרוס את הכל. אני בטוחה שגם הוא מרגיש את זה. אנחנו עומדים אחד ליד השנייה, מבטינו מופנים קדימה, לכל מקום שהוא לא העיניים אחד של השנייה, כל מקום שלא יחשוף את מה שמתחולל בפנים, שלא יחשוף. שלא ישרוף.
לבסוף, הוא נאנח ארוכות ואומר בעודו מסתכל קדימה, ״הלוואי והיה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.״ , אני זוקפת את ראשי בהפתעה וצחוק מר יוצא מפי, ״זה בדיוק מה שחשבתי לעצמי כמה דקות ספורות קודם.״ , אני מבחינה שגופו של קיט מתאבן ושומעת התנשפות נוספת מכיוונו, לא קל לו. אהוב שלי.
״אפילו לא ידעתי שאני מתגעגע לצחוק שלך בכזאת עוצמה, מתגעגע להריח את הריח שלך שנישא ברוח, ומערער את שפיותי. את, אוולין, מערערת את שפיותי. את והמעשים הטיפשיים שלך. המעשים הטיפשיים וחסרי המחשבה.״ , הוא אומר בקול קר, שחותך אותי, מילותיו פוצעות אותי, גורמות לתחושת מחנק איומה בבית החזה שלי.
הוא מתגעגע אלי.
מתגעגע אל הריח שלי, אך קולו מעיד על כך שהוא מעדיף שלא להתגעגע, שהוא מעדיף לשכוח, להיות אדיש.
ואז, בפעם הראשונה לאורך כל השיחה, הוא מסתובב אלי ומביט בי, ולמרות, שהרגשתי את מבטו עלי, לא מצאתי בי את הכוחות הדרושים כדי להביט בו בחזרה.
״תספרי לי, אוולין, מה חשבת שיקרה שתבגדי בי איתו. שבכלל, תבגדי בי עם כל אדם?״ , הוא שואל אותי באותו קול קר ומצמית. זאת שאלה שאני חייבת לענות לו כשאני מסתכלת בעיניו, אני צריכה לשאת באחריות של המעשים שלי, הפעם זאת לא שיחה בטלפון, זה קשה יותר.
אני מסובבת את פני אליו ומרימה את עיניי אל עיניו.
הוא מבט בי במבט פגוע ושרוף, מבט שנוגד את קולו הקר והמרוחק. אני מביטה בו בעיניים פתוחות לרווחה, חושפת את הכאב שלי במבטי, חושפת הכל אל מול עיניו הצהובות והעצובות, עיניים פגועות וחסרות אונים, הוא בחיים לא תיאר שנגיע למצב כזה.
״אני לא יודעת, קיט. בחיי, שאני לא יודעת. לא חשבתי על כלום, התנהגתי כמו שיכורה, לא שלטתי על מעשיי.״ , אני אומרת בקול מתרץ, מבינה שזה לא
ישנה כלום, שאין שום תשובה נכונה לשאלה כזאת.
הוא מגחך במרמור ואומר, ״בחיים שלי, לא הייתי מסוגל לעשות לך את זה, לגרום לך כזה כאב, כזאת בגידה ואכזבה. התנהגת כאילו לא אהבת אותי בכלל, כאילו, אף פעם לא.״ , ליבי נקרע למשמע המילים שלו, בוודאי שאהבתי אותו, אני עדיין אוהבת אותו. בכל ליבי, בכל נשימה ובכל רגע שבו אני ערה, אפילו לחלומות שלי הוא חודר. הלוואי, והייתה לי את התשובה, למה עשיתי את מה שעשיתי, למה הדחף הזה עיוור אותי לחלוטין וגרם לי לזרוק את כל החיים שלי, לזרוק את האהבה שלנו? , הפעם זה תורי להיאנח בכבדות ולהסתכל עליו במבט קרוע ומכלה,
״אהבתי אותך, אהבתי אותך כל כך, תמיד, הלוואי שהייתה לי את התשובה לשאלות שלך, אך אין לי, אני לא יודעת מה קרה לי, מה לעזאזל עבר לי בראש. אבל, אני יכולה להישבע לך בחיי, שאני אהבתי אותך, שאני עדיין אוהבת.״ , אני אומרת בכנות, חושפת את האמת לחלוטין, לא משאירה שום ספקות,
״אתה הכל בשבילי, אני לא מצליחה לישון כמו שצריך, לא מצליחה לאכול, אפילו הנשימה מכאיבה לי. הגעגועים אליך שורפים אותי, חונקים, האחיזה שלהם לפותת את גרוני חזק ולא משחררת.״ , אני עוצרת ונושמת בכאב, למרות, המחנק שבגרוני,
״הלוואי והיה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.״ , דמעות גדולות ומלוחות זורמות מבעד לעיניי, זורמות כנהר על לחיי, אך אני לא עושה מאמץ לנגב אותן, אני מתפללת בליבי, זועקת בתוכי, שהוא ינקה אותן, שקיט ירים את ידיו ויעטוף אותי בהן.
הוא בולע רוק בכוח, ושולח את ידו אל פניי, לרגע אני מאמינה שיש סיכוי שהוא יפתור הכל, שהוא ישים את הכאב והבגידה בצד, וייקח אותי ככה, עם הטעויות ועם החרטה. אני עוצמת את עיניי ומייחלת למגע ידיו, אך הוא לא מגיע. אני פותחת את עיניי באכזבה ורואה שהוא נסוג הרחק ממני, כאילו המחשבה לגעת בי שורפת אותו. יבבת כאב נפלטת מפי והדמעות ממשיכות לזרום בקצב אחיד.
״אני משתוקק לגעת בך. הדחף מכלה ושורף אותי, אך, נדמה שלגעת בך יכאיב לי אפילו יותר.״ , הוא אומר בכאב, המצב הזה קשה לשנינו. אני מכריחה את עצמי להפסיק עם היבבות, להתאפס ולהחזיר אלי את השליטה.
״אני תוהה, אוולין, אם נשים אחרות יוכלו לרפא את החור הענקי שפערת בליבי.״ , הוא אומר, גורם לי להתכווץ ולרצות לבכות שוב. הוא נאנח ומסתובב באחת, צועד אל תוך הבית ומשאיר אותי לבד.
אני מבינה שאין לי עוד מה לחפש כאן, זה נגמר סופית. לכן, אני מרימה את ראשי גבוה, זוקפת את גבי ומתבצרת בתוך החומות שבניתי במהלך חיי. אני נכנסת אל תוך הבית ורואה את דניאל עומדת בחוסר מעש ליד המטבח עם מזוודה קטנה, אני דוחקת את הזכרונות של הארוחות שהיו לי כאן עם קיט, ארוחות מלאות בצחוק ואהבה, ואומרת לה בקול מנותק, ״בואי, דניאל. נלך.״ , אנחנו הולכות אל הדלת ויוצאות מבלי להביט לאחור, נוסעות אל הדירה החדשה והריקה שלי. הולכות לסדר את הבגדים בתוך הארון, ולחשוב על דרך להפוך אותה ליותר חמימה וביתית. כנראה שאני אגור שם בזמן הקרוב.