My light

29

**ג׳ייק**
״קיט, זה מספיק.״ , אני שומע את קולה האהוב של דניאל ונועץ באשתי את עיניי.
״אתה לא יכול לתזז ממקום למקום ולהפריע לרופאים לבצע את עבודתם בשקט ובריכוז שלהם הם זקוקים.״
אני רוצה לרכז את תשומת ליבי בחברי היקר, אני רוצה להסתכל עליו ולהרגיע אותו בשלוותי, להחדיר בו את הביטחון והכוח שאני אמור להרגיש.
אבל לצערי הרב, ביטחון ושלווה הם הדבר האחרון שאני מרגיש עכשיו. אני לא מצליח לנתק את עיניי מפניה החזקות ועוצרות הנשימה של אשתי. תווי פניה חזקים ורגועים, אך כשאני מעלה את עיניי אל עיניה ומביט לתוכן, מביט אל תוך הנשמה שלה, נשמה שלמדתי לקרוא ולהעריך, אני רואה עד כמה הביטחון והשלווה שלה מזוייפים. אני מבין אותה. לשנינו קשה להיות כאן, בית החולים הוא מקום ארור בשבילנו. אני מריץ בזכרוני את הפעמים שהיינו כאן יחדיו, אם זה ההתעלפויות שלה, ההפלה הנוראית שבעקבותיה דניאל לא מצליחה להכנס להריון, ואותה תקופה ארוכה ששכבתי בין החיים למוות, תקופה שהשאירה את חותמה על דניאל- אם זה בדאגה שלה אליי או עד לעובדה שהיא לא מוכנה לעבור יום אחד מבלי לומר לי כמה היא אוהבת אותי וכמה אני הגבר היחיד בחייה, הגבר שעושה אותה מאושרת. בכל פעם שאנחנו נוסעים יחדיו מתח סמיך ובלתי ניתן לפספוס עומד באוויר ביננו. הכל השתנה ביננו אך אנחנו מעמידים פנים שהכל כרגיל. בתוך תוכי אני יודע שזו טעות, אך אני מפחד לצעוד בדרך שאין בה חזרה.
היא מעבירה את עיניה מפניו של קיט ומשאירה את מבטה האפור והסוער עליי, עיניה ננעלות על עיניי ונדמה שיש כל כך הרבה מה לומר אך עם זאת שנינו מעדיפים שלא להכביר במילים. הדממה שעומדת ביננו כל כך טעונה, דממה שדניאל ואני מטפחים כבר המון זמן. נדמה שמשהו נהרס עם הזמן, משהו מכביד על ליבה הרך של אשתי, ואני לא יודע מהו. עד מתי אוכל לעצום את העיניים ולהתכחש לאמת? , עצם העובדה שהאישה של חברי הטוב שוכבת כאן, חייה בסכנה ממשית, צריכה לגרום לי להבין שאסור לבזבז ולו שנייה מחיי עם דניאל בהעמדות פנים והתבצרות מאחורי חומות.
פניה היפות של דניאל מתכווצות והיא נאנחת בכבדות, ״המקום הזה מזכיר לי תקופה שאני משתוקקת לשכוח.״ , היא לוחשת ומחכה למוצא פי.
מה אוכל לומר לה?, שאני מצטער שלא הייתי גבר מספיק טוב בשבילה אחרי התאונה? , שגרמתי לה לעבור את כל זה? , אני מהנהן בראשי ושולח את ידי אליה, קחי אותה אהובתי, בואי ושבי עלי ותני לי להרגיש את גופך המנחם, אני כה זקוק לו כרגע. אם איני יכול להתנחם בתוך גופה שמסב לי כה אושר וקבלה, שמזכיר לי שאני אהוב ולא בודד בעולם הזה, אז לפחות שתיתן לי להרגיש את חום גופה. היא נענית לבקשתי האילמת ומתיישבת על ברכי כמו חתלתולה קטנה ומפונקת. היא נשענת עלי בנוחיות וגבה נצמד אל חזי, אני עוטף את מותניה בידיי ומטביע נשיקה על עורפה החמים. מגע חם ואוהב, זה כל מה שאני זקוק לו ממנה, אני שלה בכל כך הרבה מובנים, אני שבוי של אהבה שלה, אם אי פעם יקרה לה משהו אני אמות. אני לא אוכל לחיות אפילו לא יום אחד שהיא לא מתעוררת לצידי ולא לילה שהיא לא נרדמת בתוך זרועותיי.
ידיה תופסות את ידי המלטפות אותה, הן מבקשות תמיכה ושכחה. אנחנו משלימים אחד את השנייה. הדבר היחיד שלו אנחנו זקוקים זה אהבה. בסופו של דבר, אחרי כל האגו, הרכוש והכבוד, הדבר היחיד שאדם צריך אהבה וביטחון. הלוואי ולא היינו כאן. הלוואי וקיט ואוולין לא היו רבים, הלוואי ואוולין לא הייתה הולכת אל אותו משוגע שביצע בה את זממו. אני עוצם את עיניי בחוזקה ונזכר באותו איש ארור שביצע באהבת חיי את זממו. אני מנשק את גבה בשנית, נזכר באותן צלקות שלמדתי לאהוב ולקבל, אותן צלקות שנישקתי אינספור פעמים, נדמה שעם הזמן היא למדה לקבל אותן ולהפסיק להתבייש בעברה. ריפאתי אותה והיא ריפאה אותי. אך עדיין ישנם לילות שבהם היא מתעוררת מסיוטים בבכי וצעקות. ואז כל מה שיש לי לעשות זה לעטוף אותה בזרועותיי, לחבק אותה חזק ולהרים אותה על עבר המקלחת. אני פושט ממנה את הבגדים בעדינות, מלטף את פניה באהבה ורכות. לאחר מכן, אני שוטף ממנה את הסיוט והזכרונות, מסבן מגופה הרועד את הכאב והדמעות ותונה איתה אהבים עד שהיא נרגעת לחלוטין. אלו הם רגעי הכנות הכי גדולים שלנו, יכול להיות שאלה הם הרגעים היחידים שבהם אנחנו לא מאמינים פנים ומתכחשים למציאות שלנו.
תקופה ארוכה שאנחנו מנסים להביא ילד, אך כל חודש מחדש סופגים אכזבה. ברגעים נדירים, בלילות אחרי התעלסות, דניאל לוחשת לי בתסכול ופחד,
״ג׳ייק, אהובי, אני מפחדת שאף פעם לא אצליח להיכנס להריון שוב. אולי אותה נפילה במדרגות, אותה הפלה קשה השפיעו עליי, השפיעו על יכולתי להיכנס להריון.״ , ולמרות שהשאלה הזאת מכרסמת בליבי לא פעם ולא פעמיים, אני אוטם את ליבי וחשדותיי בפניה ואומר, ״שטויות, אהובה. חכי, סבלנות. זה עוד יקרה״ .
ולפעמים היא מתחילה לבכות ולמלמל, ״ואם לא אצליח להביא לך ילד, עדיין תאהב אותי?״ ,
אלו הן מחשבות ופחדים שאני לא מצליח למחוק ולהעלים מליבה. איך לעזאזל אני אוכל להפסיק לאהוב את הדבר היפיפיה והמושלם הזה? ,
החצי הטוב שלי, היא משלימה אותי. עם ובלי תינוק.
אחד הדברים המנחמים ביותר בשבילי הוא שגייב הארור הזה קבור עמוק באדמה כבר הרבה זמן, לפחות זה מצליח להשתיק מעט את פחדיה.
אני מסב את פני מגבה של דניאל ונועץ את עיניי בחברי, הוא שבור.
״ג׳ייק, אני לא יודע מה אני אעשה בלעדיה, איך אוכל לחיות את חיי בידיעה שכל זה קרה לה בגללי?״ ,
כל כך הרבה כעס והאשמה עצמית נשמעים בקולו, הלוואי והייתי יכול למחוק את הכאב שלו, הלוואי והייתי יכול למחוק את הכאב של כולנו.
״אל תדבר שטויות.״ , אני נוהם ומביט בעיניו ההרוסות, נדמה שפניו התבגרו בלילה אחד.
האם גם ככה דניאל הייתה נראית כשאני הייתי בחדר הניתוחים?
לילה שלם שאנו יושבים מחוץ לחדר הניתוחים, מחכים לתשובה כלשהיא, לגלגל הצלה, לאות, אך שם דבר לא נזרק אלינו. אני לא יכול להתעלם מהעובדה שקיט לא מצליח לשרוד לילה אחד, אך דניאל הצליחה לשרוד ימים שלמים, שבועות שבהם הייתי רחוק ממנה, רחוק מכל דבר אפשרי.
איך היא הייתה מסוגלת לחיות ככה? , אני לא מוכן ולא מסוגל להעביר דקה אחת בידיעה שאולי היא לא תחזור ושחלילה היא כבר לא שלי.
״זו לא אשמת אף אחד שהאיש המשוגע הזה הוא מנוול וסוטה מין. במיוחד לא שלך. אנחנו נשב ונחכה כמה שצריך למוצא פיו של הרופא. אין לנו ברירה אחרת.״ , אני אומר בקול חזק. מקווה שזה יספיק.
אני מרגיש את גופה של דניאל שוקע בתוך גופי, היא נושמת נשימה עמוקה ומסבה את פניה אל קיט,
״היא תחיה. היא תצליח לעבור את זה. תאמין בזה וזה יקרה. אתה שהרמת את ראשך אליה באותו רחוב, אתה שפגשת בה בפעם הראשונה וליבך נשבה בקסמה. האמן שהיא תעבור את זה בשלום, שתצליחו ביחד להתגבר על זה, להתגבר על כל מה שקרה. אתה שרוף, שרוף מהרגע הראשון שעינייך נחו עליה, אין לכם דבר מלבד אחד את השנייה, תאמין שהכל יסתדר.״ , אני מביט פעור פה באשתי, באשתי היפיפיה והרגישה עד כאב. היכן מצאתי אותה? , מה עשיתי ששפר עלי מזלי כך וזכיתי באישה הטובה בעולם? , עיניה עוברות להביט בעיניי, אני מרגיש שהן שורפות אותי, הכאב חד, אני אוהב אותה עד כלות נשמתי.
וכשעיניה נעוצות בעיניי היא ממשיכה לדבר אל קיט אך מפנה את דבריה אליי,
״אתם שבויים אחד של השנייה, ואסור לך לאבד תקווה. אליה חיכית כל חייך ואליך היא חיכתה. האהבה היא דבר חמקמק ומתעתע, צריך להיאבק עליה. תאבק על האהבה שלך, תילחם עליה.
ואם היא לא תצליח לעבור את זה, תדע שאהבתה שייכת לך ותמיד תהיה.״ , אני מרגיש את האהבה שלי אליה זורמת בגופי בנהרות של אור וחום. האישה של חיי.
אני מתכוון להניח את שפתיי על שפתיה הרכות אך השתנקותו של קיט עוצרת אותי. אני מרים את מבטי משפתיה הענוגות של דניאל ומביט באותו רופא שמתקדם אלינו במרץ, הבעתו חמורת סבר.
שלושתנו מפסיקים לנשום לזמן שמרגיש כמו שעות ומחכים לאותו רגע גורלי שבו נקבל את התשובה שחיכינו לה.

*

*
היוש בנות:)
הפעם התחשק לי פרק של ג׳ייק ודניאל, ממש התגעגעתי אליהם❤️
מקווה שאהבתן את הפרק של היום
אוהבת אותכן מלא ואפילו המון, והתגובות שלכן ממש מעלות לי חיוך מטופש על הפנים ואני נראית ממש מוזר מהצד חחחחח אז יאללה תצביעו ותגיבו ואז אוכל להעלות את הפרק הבא
~ירין~