My light

27

*קיט*
״תזהר!!!! , אתה תהרוג את שנינו בקצב הזה.״ , צעק ג׳ייק בלחץ ולפת את חגורת הביטחות שלו, מתי הוא הספיק לחגור את עצמו? , אני חושב בליבי.
״תזהר, יש מכונית מולך!״ , הוא צועק ומסב את תשומת ליבי אל המכונית שנוסעת מולנו. לא שמתי לב אליה. אסור לי לתת לפחדים ולמחשבות להסיח את דעתי, יותר מידי דברים חשובים מוטלים על הכף. אני חייב להתרכז ולסיים עם זה. דרייק צריך למות, אני צריך להרוג אותו.
״קיט, אני יודע שאתה דואג ואתה רוצה להגיע אל אוולין, אבל בבקשה, תאט, אני לא חושב שהלב שלי יצליח להחזיק מעמד עם עוד תאונה.״ , ג׳ייק אומר בקול ניחר ומביט לכל עבר בדאגה ובלחץ,
״אני כזה בן זונה, ג׳ייק, זה בגללי. הכל בגללי, אני אשם בכל. אם לא הייתי כזה מניאק ואנוכי היא הייתה איתי עכשיו, ולא עם המטורף הזה, היא לא הייתה נתונה בסכנה הזאת שהכנסתי אותה אליה!״ , אני מסנן מבעד ללסתי המהודקת ולוחץ על דוושת הגז, גורם להתנשפות חדה מצד חברי היקר שיושב לצידי, אני מותח את הגבולות שלו, אני יודע שהוא מפחד מאז אותה תאונה ארורה, שרק במזל הוא הצליח לקום ולהשתקם ממנה. אני צריך להתחשב בו.
״זה לא נכון, קיט. לא יכולת לדעת שזה מה שיקרה, אף אחד מאתנו לא היה יכול לעלות את זה על דעתו, לדמיין מציאות כזאת. ואל תשכח שהיא בגדה בך. הייתה לך את כל הזכות להתרחק ולקחת לך זמן לעצמך, לחשוב לבד ולהתמודד עם המצב, להפנים את העובדה שהאישה שאהבת, שאתה עדיין אוהב, הרסה אותך, לנסות להבין איך אתה ממשיך מאותה נקודה.
והיא לא הייתה צריכה ללכת לשם, דניאל הזהירה אותה, אך היא לא הקשיבה לה, היא הייתה נחושה ללכת ולדבר איתו, בחיי שאני לא יודע למה, אני מנסה להבין מה עבר לה בראש אך אני לא מצליח.
אנחנו נגיע אליה, קיט. הכל יהיה בסדר.״ ,
ג׳ייק מנסה להרגיע אותי, אך רק מלהיט את דמי, משלהב את העצבים שזורמים בעורקיי, עכשיו כשאני פוחד לחייה, שיש סיכוי שזה עניין של חיים ומוות, הבגידה נראית כה זעירה, כה טיפשית. אנשים עושים טעויות, אף אחד לא מושלם. הייתי צריך לסלוח לה, הייתי צריך לקבל אותה בחזרה, לקחת אותה אליי, אל בין זרועותיי, להאמין לה כשהיא אומרת שהיא אוהבת אותי, שזה רק אני שהוא רואה.
שאף פעם לא יהיה אחר. אני מקווה בכל ליבי שזה עדיין כך. אני מקווה בכל ליבי שיכול להיות לנו סוף טוב ביחד. זה מגיע לה אחרי כל מה שהיא עברה בחייה, ואני רוצה להאמין, רוצה לקוות, שזה מגיע גם לי.
״לעזאזל״ , אני צורח ומכה בהגה עם ידיי, ״לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל!״ , אני צופר בגסות ושולח מבט מצמית אל עבר הנהג שלפניי, מקווה שהוא קלט אותו מבעד למראותיו.
עוד כמה דקות, רק עוד כמה דקות ואני אגיע אליה. אני עוקף את המכונית שמולי ונוסע במהירות מופרזת עד שהשביל מופיע מלפניי, אני מגיע אוולין.
״זה פה.״ , אני אומר ונכנס אל תוך השביל, רואה את הבית שבו היא נמצאת.
מראות מפחידים עוברים כנגד עיניי, גורמים לעורי לסמור ולליבי להלום בפראות בתוך חזי-
אוולין שוכבת עירומה ודרייק מעליה, הוא אונס אותה, הוא מכה אותה, הוא מתעלל בה.
אך הדבר הכי גרוע שמוחי הארור יכול לדמיין זה את אוולין איתו מבחירה, מרצון. שאוולין בוחרת לוותר לחלוטין עלינו, עליי. אני מדמיין אותה איתו עכשיו. היא מתמסרת לו לחלוטין, נותנת לו את מה שהיה שייך לי, את היקר לי מכל, את מה שהוקרתי ואהבתי בכל ליבי. ולי לא יהיה מה לעשות עם עצמי, לא יהיה לי מה לעשות בחיי כשהיא לא איתי. עד שמצאתי אותה. אני לא מוכן לוותר עליה.
אני נושם נשימות עמוקות ובולע רוק על מנת להתרכז באמת היחידה שקיימת. ביתו של דרייק מולי וכל מה שנשאר לי לעשות זה להיכנס ולקחת אותה איתי. אני לא מוכן לקבל לא כתשובה.
אני חונה ברישול מול הבית הישן ויוצא במהירות, רץ אל עבר דלתו הפתוחה.
רגע, למה הדלת שלו פתוחה? , אני עוצר ומתנשף, מנסה להבין מה קורה כאן. אני מעביר את עיניי על הבית, ומתקדם אל עבר החדר שנמצא בצד השני. דממה שוררת בבית, נדמה שזאת הדממה הכי מפחידה ששמעתי אי פעם. יכול להיות שהיא לא כאן? , שקט פה מידי.
אני צועד צעד ועוד צעד, רגל אחת אחרי השניה, בזהירות, פן דרייק יופיע פתאום. אני צריך להיות מוכן לכל דבר.
ואז רעש קל מפר את הדממה, ואני מסתובב באחת ולופת את גרונו של האיש שמאחוריי. אני מוכן לשבור לו את המפרקת אם אצטרך. אני אהרוג את הבן זונה הזה, היית צריך לעשות זאת עוד מזמן, עוד לפני שהוא הספיק לגרום לכזה נזק. וכשאני שומע את התנשפות ההפתעה ומרים את מבטי, עיניי ננעצות בעיניו השחורות של ג׳ייק. זה לא דרייק. תירגע, קיט, תירגע, זה לא הוא.
אני מוריד את ידיי ממנו ושולח אליו מבט מתנצל, ״חשבתי שזה הוא.״ , אני לוחש, מקווה שיבין אותי, ויבין באיזה לחץ אני שרוי, עד כמה קשה לי. כל ניצוץ קטן יכול להדליק את הפצצה המתקתקת שנמצאת בתוכי ואני אתפוצץ, אתפוצץ לכל עבר ולא יהיה מי שיוכל לסדר את הכאוס, לא יהיה מי שיוכל לתקן אותי.
אני מחכה להנהון של ג׳ייק, מילה כלשהיא, כדי שאני אוכל להמשיך, כדי שאני אדע שהוא מבין אותי.
ג׳ייק מעביר את ידו על צווארו ומהנהן בראשו לאות של שלום, ״זה בסדר, קיט. בוא נמשיך״ , הוא מצווה עלי ומפקס אותי. אני צריך לפעול מתוך היגיון ולא מתוך אינסטינקים. לא כשמדובר באדם מטורף כמו דרייק. מלבד הנשימות הרדודות של ג׳ייק ושלי שום דבר לא מפר את הדממה. אני נעצר אל מול הדלת, שואף אוויר בחדות ופותח אותה.
״אוולין!״ , שמה נפלט מפי בצעקה, ואני רץ אליה.
לעזאזל, מאיפה להתחיל? , היא שוכבת עירומה על המיטה, ידיה ורגליה קשורות, והגוף שלה. אלוקיי, הגוף שלה. סימנים סגולים, כחולים ואדומים מוטבעים על עורה הלבן והחיוור.
״אוולין, מה הוא עשה לך?״ , אני אומר בהלם, ליבי מתכווץ, אני מרגיש שגופי עומד לקרוס תחת הרגשות העזים שבתוכי. גופה החבול והקטן לא זז, אני מרים את עיניי אל פניה ולא מצליח להשתלט על יבבת הכאב שנפלטת מפי. פניה אדומות ועיניה עצומות. נדמה שהיא רגועה, כמעט שלווה, שלמה עם המצב הקיים. אני מרים את ידי בזהירות ומעביר את אצבעי בעדינות על לחייה, מלטף אותה, קורא בשמה בלחישה.
״לכל הרוחות!״ , אני שומע את ג׳ייק מתנשף מאחורי, אני מרגיש צורך עז לכסות את אוולין, לכסות אותה מעיניי ג׳ייק, מעיניי כל אדם שהוא לא אני. אך אני מתעלם ממנו. רק אוולין חשובה עכשיו.
״אוולין.״ , אני קורא לה בקול שבור, מעביר את אצבעותיי בתוך שיערה המבולגן, ״מתוקה שלי, מלאכית קטנה שלי. תתעוררי.״ , שום איבר בגופה לא זז, היא נשארת באותו מצב שמצאתי אותה. אני מניח את אצבעותיי על גרונה ונאנח בהקלה עצומה כשאני מרגיש את הדופק שלה. אומנים הוא חלש אבל הוא קיים.
״זה אני, אוולין. זה קיט. תתעוררי, תקומי. תחזרי אליי.״ , אני מתחנן בפניה, מטלטל את כתפיה בעדינות, מפחד להכאיב לה. היא עדיין לא זזה.
אני מגביר את קולי בלחץ וצועק,
״אוולין, תקומי!״ ,
אך כלום לא עוזר, היא נשארת דוממת. אני מרגיש שעוד שנייה אני עומד להתפוצץ, אני לא מסוגל להתמודד עם זה.
אני צורח את שמה, מתחנן בפניה שתקום, עיניה נפקחות מעט, ואז אני משתתק. זה אפילו גרוע יותר ממה שחשבתי. עיניה מביטות בי בחוסר רצון לחיות, עיניה הכחולות כבויות, זאת לא האישה שאני מכיר.
זאת אישה שנמצאת בין החיים למוות.
שדה ראייתי מטשטש ודמעות זולגות מבעד לעיניי, נופלות על לחייה של אוולין.
״אוולין, אהבת חיי, תחזרי אליי. אני פה , אני חזרתי ואני לא מתכוון להיעלם לך שוב. לעולם לא.״ ,
אני מאבד את השליטה בגופי וזרועותיי נשלחות אליה ומושכות אותה אליי, אני מחבק אותה ובוכה אל תוך שיערה, ״מה קרה לך, אהובתי? , תחזרי אליי, תדברי!״ , אני מנענע אותה כמו שמנענעים תינוקת קטנה, מתפלל שהיא תדבר אליי, תאמר רק מילה אחת, זה יספיק לי.
״קיט. דרייק עזב, אין פה אף אחד מלבדנו. אנחנו צריכים לקחת אותה לבית החולים.״ , אני שומע את קולו של ג׳ייק, קול ההיגיון. אך אני לא מצליח לעשות את מה שמוטל עליי. אני צועק ומתחנן שתקום, קורא בשמה, גופה הקטן והחבול קר בין ידיי, עיניה הכבויות מביטות בי בסתמיות, הניצוץ שהיה בהן כבה. מה הוא עשה לה?
״אוולין!״
*
*
*
*

אז ככה בנות,
זה היה הפרק החדש, אני ממש מקווה שאהבתן אותו, המטרה לפרק הבא היא-
190 הצבעות
ו80 תגובות
אוהבת אותכן מלא!!!
~ירין~