My light

24

*אוולין*
היא נאנקת בחדות וצווחת, ״את מכאיבה לי, ברברית שכמותך!״ , אני מחייכת ואומרת במתיקות, ״אני מקווה שעכשיו הבנת שבי לא כדאי לך להתגרות. תפני לי את הדרך, כלבה.״ , אני משחררת את ידה ופונה אחורה, מתכוונת לחזור אל המכונית.
קול צחוק מזלזל מגיע אל אוזניי ומונע מבעדי לעשות זאת. היא מצחקקת צחוק מגעיל וילדותי, גורמת לי להתסתובב ולעסות את אוזני שנפגמה לנוכח הצלילים הלא טבעיים שהיא השמיעה, ״את נשמעת כמו עורב שמנסה לשיר. תשתקי.״ , אני אומרת ונותנת לכעס שבגופי להכנס אל נימת קולי. חיוכה המתנשא והבעת פניה מצליחים לערער את הבטחון שלי. היא מעבירה את ידיה על שיערה האדום ומנפחת אותו בצורה מחליאה, ידה השניה עדין רועדת, אחיזתי השאירה סימן אדום בוהק על עורה הלבן והחלק. לרגע קל, אני מתחרטת שלא שברתי לה את ידה. אני בולעת רוק ועוצרת לגמרי, אני מופתעת לחלוטין מהמחשבות שלי, מהרצונות שלי. אני לא אדם אלים, זאת הפעם הראשונה שאני מרימה יד על אדם במכוון, ועוד מתחרטת שלא שברתי לו איבר. אני מנענעת בראשי, מכריחה את עצמי להתאפס ואומרת, ״אמרתי לך לפנות לי את הדרך. אל תגרמי לי לעשות משהו שאני אתחרט עליו.״ , אני ספק אומרת ספק מתחננת. היום הזה מתחיל להימאס עלי, עייפות כבדה נוחתת עלי. היא מצקצקת בלשונה ומעבירה את עיניה המלוכסנות על גופי בביקורתיות ומקמטת את פניה האקזוטיות, ״עכשיו אני מבינה על מה קיט דיבר. את בהחלט ברברית. כה לא מנומסת, כה לא מחונכת. את מזוויעה אותי. ואת קיט.״ , היא מוסיפה בהיסח הדעת, או ליתר דיוק, ברשעות. אני בולעת רוק בכבדות, דבריה מתעכלים באיטיות ומשאירים את חותמם עלי. קיט אמר שאני ברברית, שאני מזוויעה אותו. זיק של ניצחון מופיע בעיניה הרעות, כשהיא מבינה שהיא פגעה בנקודה חלשה שלי. היא מצחקקת שוב, צחוקה גורם לעורי לסמור. אני מאגרפת את ידי בכוח, מחזיקה את גופי באיתנות כדי שהיא לא תחטוף אגרוף אל תוך פניה המזלזלות. היא מוסיפה ומביטה אל תוך עיני, ״הוא תיאר אותך בצורה מדוייקת ביותר, מה זה היה? , איך הוא אמר את זה?״ , היא מרימה את עיניה למעלה, כביכול, מנסה להיזכר. היא מרימה את גבותיה הדקות והמשולשות ואומרת, ״אני יודעת. קרוב לוודאי שהוא אמר שאת ברברית, שאת מזכירה לו עכבר שמתרוצץ ברחובות.״ , עיניי נפערות בתדהמה מוחלטת, ליבי נעצר לכמה רגעים וכל מה שאני יכולה לעשות זה לפעור את פי בהלם. היא צוחקת בקולי קולות ואומרת, ״בחיי, שאני לא מבינה איך יכולת לבגוד בגבר הנפלא הזה, בגבר הסקסי, היפיפה, והמחונן. כה מחונן.״ , היא מעבירה את לשונה בפרובוקטיביות על שפתיה המרוחות באודם אדום וצועק. היא מושכת בכתפיה ואומרת, ״ובכן, בשבילי זה מעולה. אני מניחה שאני צריכה להודות לך, בזכות הטיפשות שלך הוא הבין שאת לא הבחורה המתאימה לו, את שברת לו את הלב. ממש דחפת אותו אל עבר זרועותיי. ועכשיו אני זו שתרפא את הלב השבור והמסכן שלו.״ , אני מביטה בה בגועל, תוהה איך קיט הדרדר ככה, איך הוא נותן לאישה הנצלנית והרעה הזאת להתקרב אליו. הוא לא רואה מי היא? , לא רואה את הפרצוף האמיתי שלה? , היא ממשיכה בדרכה המלגלגת, ״הוא גם אמר שאת ודרייק מתאימים, ושמבחינתו תרקבו ביחד. אבל, מה שלא מובן לי, זה איך קיט, גבר כה חכם ונבון.
קיט.
בחיי, שכל גופי מתחמם ומתלהט מהמחשבה עליו. וזה תקף גם לגביו, הוא התקשר אלי לפני פחות מרבע שעה, הוא נהם וציווה עלי לבוא לכאן. הוא לא יכול לעבור רגע מבלי להיות מעלי.״ , אני עוצמת את עיניי ונושמת נשימות עמוקות, רק אל תקיאי, אוולין, רק אל תתפרקי, ושלא תעזי לבכות מולה.
״רגע, איפה הייתי? , אה! , אז, ובכן, מה שאני לא מבינה, זה איך גבר חכם ונבון כמו קיט, לא שם לב לזה שאת רקובה כבר, משומשת ומגעילה.״ , היא נאנחת ואומרת מילים שאני כבר לא שומעת. אני מסתובבת בחדות אל כיוון המכונית, עטה עליה ונכנסת במהירות לתוכה. אני נוסעת ברוורס אחורה, עד כמה שניתן ומשנה את ההילוך.
אני נוסעת קדימה לעבר הזונה.
היא מביטה בי בתדהמה כשהיא מבינה שאני מתכוונת לנסוע גם אם היא תשאר במקום וגם אם היא תשתמש בשכל שלה ותבין שהיא צריכה לפנות לי את הדרך. אני שועטת לכיוונה, מבחינתי לדרוס אותה. אמרתי לה שלא תתעסק איתי.
ברברית. עכבר שמתרוצץ ברחובות. רקובה. מזוויעה.
מילותיו של קיט מהדהדות בראשי, משתיקות הכל, משתיקות את כל ההיגיון, משתיקות את פעימות הלב, את רעש המנוע המוחה על המהירות הפתאומית. מילות שמתגברות על הכל. מילות שמשאירות בתוכי תוהו ובוהו, כאוס אדיר. אני נוסעת ישר, היישר אל דרך העפר, לא מפחדת לפגוע באדומת השיער.
ואני לא פוגעת. היא הבינה עד כמה אני משוגעת, עד כמה אני ברברית. ברגע האחרון היא מפנה לי את הדרך בפאניקה מובהקת. אני שומעת מבעד לחלוני הפתוח את צעקתה , ״משוגעת! , אין פלא שקיט עזב אותך! , משוגעת!״ , וכשהיא מאחוריי והבית שחפשתי מלפני, אני נותנת למילים הפוגעות לצאת, אני משחררת את המילים המבזות, משחררת את המילים שממוטטות אותי,
בדרך היחידה שאני מכירה, בדרך היחידה שאני יכולה להתמודד. דמעות גדולות וכבדות מציפות את עיניי וזולגות על לחיי בלי הרף, זולגות וזולגות, זורמות על פניי כמו נהר מלוח ושורף. יבבות קטנות משתחררות מבעד לשפתותיי, אפי מעקצץ מהבכי. אני משחררת את כל הרגשות השליליים לחופשי, את הקשרים האחרונים שעוד כובלים אותי אל האיש הסדיסטי הזה, במבט לאחור אני מבינה שהוא רק מכאיב לי, רק משאיר אותי מרוסקת, ואז אני מדברת איתו ומוכנה לסלוח לו על הכל, מוכנה לחכות לו, מתפללת שיקח אותי בחזרה אל בין זרועותיו, שיכבול אותי בשלשלאות הברזל שלו, שלא ישאיר ממני דבר, שום זכר. הפקעת שעל ראשי משתחררת מהרוח שמצליפה בפניי, ומסחררת את שיערי. מלאי הדמעות שלי מתרוקן וכל מה שנשאר זה חזית הבית הקטן שמולי ורעידות גופי. אני מביטה במראה, עיניי הכחולות עייפות, לא צריך יותר ממבט אחד כדי להבין שבכיתי לפני כמה רגעים, אפי אדום ושפתיי נפוחות. אני נראית נורא. מזוויעה.
אני עוצרת את המכונית, מעבירה את ידי על שיערי הנפוח ומנסה להשטיח אותו. אך לשיער שלי יש חיים משלו כרגע, הוא לא מוכן להיות ממושמע. אני מבינה שזה המצב, שאני לא אצליח להפיק מהמראה שלי חינניות או לפחות להיראות ייצוגית. אני אוזרת אומץ, נושמת עמוק ויוצאת מהמכונית. אני מדדה אל עבר דלת הבית, מייצבת את גופי, וסופרת עד שלוש,
״1, 2 , 3״ ,
אני דופקת על הדלת פעמיים, מוכנה להסתובב בכל רגע נתון, אם בדקה הקרובה לא יהיה כל מענה או תשובה אני עוזבת. אני דופקת עוד פעם אחת, אך עדיין אין תשובה. אני מתכוונת להסתובב ולחזור למכונית, אך, רעש חד מונע ממני לעשות זאת. אני נעמדת ביציבות בפעם השנייה, מעבירה את ידי בשיערי, מתפללת שהפעם אני אצליח להשכיב אותו ולמנוע ממנו להתבלגן על כתפיי ועל מותניי.
הדלת נפתחת.
בהתחלה עד לכדי רווח צר, עין כחולה מביטה בי בחשדנות מבעד לפתח הצר, העין נפערת ברגע שהיא מזהה אותי. לרגע אני מתחרטת שבאתי, ופחד חודר אל גופי, אולי זאת הייתה טעות לבוא לכאן לבד?,
ואז הדלת נפתחת באחת, ודרייק עומד מולי.
אני משתנקת למראה פניו החבולות, אפו נוטה הצידה, עיניו נפוחות, ושני פנסים מעטרים את עיניו. אך הוא עומד על שתי רגליו. הוא מעביר את עיניו המלחיצות על גופי, משוטט איתן לכל אורך גופי, עוצר על חזי ואז עולה בחזרה אל עיניי. אני מתחילה לחשוש ולסגת אחורנית, מבטו החולני נעוץ בפניי, וחיוכו נוטה לכיוון צד אחד. חיוכו גורם לצמרמורות לעבור בגופי.
זאת בהחלט הייתה טעות לבוא לכאן לבד.
וכשאני מתכוונת להסתובב במהירות ולנוס על נפשי, הוא תופס בידי במהירות ומנסה למשוך אותי בכוח לעבר הדירה. אני נאבקת בו וצועקת שישחרר אותי, ״דרייק! , תעזוב אותי, תן לי ללכת.״ , אני מנסה לחבוט בו, אך הוא תופס בי בכוח עז, אני מתחילה לצרוח לעזרה, דמעות תסכול ומאבק זולגות על פניי,
״הצילו!!!!!״
אני צורחת , אך , לפתע הוא מרים את ידו וחובט בראשי בחדות. נשמתי נעתקת ופניו החבולות של דרייק הן הדבר האחרון שאני רואה. עיניי נעצמות והכל נעלם, חשיכה מופיעה כנגד עיניי. אין יותר תוהו ובוהו, אין יותר כאוס. השקט והחשכה נצחו.

בננות,
למרות שלא היו הגבות ולא הצבעות בפרק הקודם,
וזה ביאס אותי מאוד,
הייתי חייבת לעלות את הפרק החדש,
כי לא יכולתי לחכות עוד, ממש רציתי שתגיעו לסוף של הפרק הזה!!
אז כדי שאני אעלה את הפרק הבא, אני רוצה לראות הצבעות ותגובות גם בפרק הזה וגם בפרק הקודם;)
מחכה כבר לגלות לכן את ההמשךךךך
אוהבת מלא❤️
~ירין~