My light

23

*אוולין*
אני מתנשפת ומוחה את טיפות המאמץ שזולגות על מצחי. דניאל ואני מסתכלות בשביעות רצון על הטפט החדש שתלינו, על כריות הנוי הישנות של ג׳ייק ודניאל שקבלתי במתנה, עכשיו, כשהם לא צריכים אותן. ג׳ייק שכר במיוחד בשביל דניאל אשת מקצוע שתעצב להם מחדש את הבית.
המפה הלבנה והחגיגית שבסלון מושכת את תשומת ליבי,
״דני, אני מודה לך על כל הרהיטים ועל המפה המשגעת הזאת. היא מזכירה לי תחרה.״ ,
אני אומרת לדניאל בחיוך אמיתי.
היא מתנשפת וממלמלת,
״לי היא מזכירה את החזייה שג׳ייק קנה לי, לבנה מתחרה סקסית.״, אני פוערת את עיני בהלם קל וצוחקת, ״כל אחת והדימויים שלה.״ , אני מתקרבת אליה ומחבקת אותה במפתיע, ״באמת, דניאל, אני מודה לך. בלעדייך, לא הייתי מצליחה להתרומם מהמקום האפל ששקעתי בו. אני אהיה חייבת לך כל חיי.״ , אני אומרת בפנים רציניות ובאסירות תודה. וכמו שחשבתי, היא מנידה בראשה ואומרת במתיקות האופיינית לה, ״ שטויות, אוולין. את יודעת שאני אוהבת אותך, ואני שמחה לעזור לך.״, אני בולעת רוק בכוח, מתכווצת לנוכח הצהרת האהבה שלה. זה ברור לשתינו שגם אני אוהבת אותה, אך קשה לי להודות בכך. קשה לי גם לקבל את זה שהיא אוהבת אותי, בהתחשב בכך שאין לי מה לתת לה, אין לי איך לתרום לה, אני חסרת כל, בעוד שהיא כזאת חזקה ועצמאית, היא יכולה לרכוש לעצמה חברות במעמד שלה, ברמה שלה. למה היא צריכה אותי על הגב שלה? , היא מניחה את ידיה על כתפיי ומקרבת אותי אליה בכוח בלתי צפוי, ״זה חשוב שתדעי שאת לא לבד, אף פעם לא. אני כאן תמיד.״ , היא אומרת ומביטה אל תוך עיני, מבטה צורב וכנה לחלוטין, עיניה האפורות מביטות בי בחוכמה ובניסיון חיים, ״אל תדחפי אותי, תני לי לעזור לך. תני לאנשים שאוהבים אותך לדאוג לך, להיות מסביבך. את לא נטל ולא עול על גבי. וזה תקף גם לגבי ג׳ייק. אנחנו אוהבים אותך ונשמח לקבל אותך בזרועות פתוחות, לעזור לך בכל מה שתצטרכי, ולארח לך חברה כדי שלא תהיי לבד.״ , היא אומרת בתוקף, לא משאירה לי שום צל של ספק שדבריה כנים ואמיתיים.
אני אוזרת אומץ ואומרת,
״גם אני אוהבת אותך, את הדבר הכי קרוב לאחות שאי פעם היה לי.״ ,
אני מכריחה את עצמי לחייך חיוך ואומרת,
״זה נגמר סופית. אני צריכה לשחרר ממנו ולהבין שאני מתחילה פרק חדש בחיים שלי. אני עצמאית ואופטימית. אני אולי לא אמצא אהבה, אבל,״
, אני משתתקת ומושכת באפי ,
״אבל לפחות עכשיו אני חופשיה. חופשיה מהכבלים שכבלו אותי אל גבר עוצמתי ואבסולוטי, גבר שבכל נשימה שאב עוד טיפה מהעצמאות שהייתה לי, עוד טיפת חירות. אומנם, הלב שלי נשבר לשברים קטנים, לחתיכות, לרסיסים. אבל, עכשיו, רק אחרי שהשלמתי עם המצב, עם העובדה שאני נגמלת מהסם שלי, אני יכולה להשתקם. אני יכולה לבנות את עצמי מחדש ולקוות שהלב שלי יחזור לפעום. יחזור להיות אדיש.״ , אני אומרת וממצמצת במהירות, על מנת ששום דמעה ארורה לא תחשוב שהיא יכולה לצאת אל האוויר הפתוח. היא מביטה בי במבט קשה, זיק מסתורי מנצנץ בעיניה, ״אנחנו, את ואני, אנחנו נשים שאוהבות את הכבלים האלו, אוהבות את הגברים שנכבלנו אליהם. קיט הוא גבר טוב, הוא אוהב אותך ואף פעם לא יפגע בך במכוון. אל תשכחי את זה, אך כמובן, אל תתקעי במקום שאת נמצאת בו. המשיכי הלאה. המשיכי הלאה, כל עוד את בטוחה שזה נגמר גם מבחינתו, ושאין סיכוי עוד, שאין לכם סיכוי.״ , היא אומרת לי בקול שקט , אני מביטה בה וחושבת בעצב על דבריה. אני אוהבת את קיט, ולו יכולתי הייתי מוכנה להיכבל אליו למשך כל חיי. אבל הוא זה שלא רוצה. אני מתרחקת ממנה ואומרת בקול מאופק ומדוד, ״זה הוא שלא רוצה שום קשר אלי, הוא אפילו לא מסוגל לגעת בי.״ , אני מעבירה את אצבעותיי על מפת התחרה הלבנה ומוסיפה, ״אני מקווה שהוא יהיה מאושר, שהוא לא ישאר במקום האפל אליו הוא שקע בגללי. בחיי, שאני מקווה שהוא יהיה מאושר.״ , אני שואפת אוויר בחדות ואומרת ביגון וכאב, ״ומאוהב. מאוהב באישה שהיא לא אני. מאוהב באישה שיכולה לאהוב אותו אהבה גדולה משאני אוהבת, כי כנראה היא לא מספיקה. האהבה שלי. ברגע האמת השלכתי את אהבתו, רמסתי אותה, נתתי ליצר הרע שלי להשתלט עלי, נתתי דרור לתשוקות האסורות שלי. הוא צריך אישה שלא תפגע בו, שלא תגרום לו לצער.״ , דניאל נאנחת ואומרת, ״אני לא חושבת שתהיה אישה שהוא יאהב אותה כמו שהוא אוהב אותך. אני לא חושבת שהוא אי פעם יפסיק לאהוב אותך.״ , רגשות עזים משתלטים עליי, מתחבטים אחד בשני ונאבקים. חלק ממני מתפלל שקיט ימשיך הלאה ויהיה מאושר, אך חלק אחר שבי, אנוכי וקטנוני, מקווה שהוא ימשיך לאהוב אותי, ימשיך להתייסר על לכתי, ואולי, אי פעם ירצה אותי בחזרה. אך בתוך תוכי אני יודעת שאין סיכוי שהוא יקח אותי בחזרה, שהוא ישכח מכל מה שקרה ויאהב אותי, כאילו דבר לא קרה, כאילו האמון לא התרסק, כאילו הלב שלו לא התנפץ בגללי. אני מלטפת את המפה בידי ומחליטה שאני צריכה להמשיך הלאה, קיט לא ירצה אותי, ואני לא יכולה לחכות כל חיי ולייחל לסיכוי הקטן שקיט ואני נחזור להיות ביחד, שאני אזכה במחילה שלו.
אני מסתובבת באחת אל דניאל ופולטת, ״דרייק. לא ראיתי אותו מאז שהוא רב עם קיט. את יודעת איפה הוא ומה מצבו?״ , אני אומרת בחשש כשאני נזכרת במכות שהוא חטף מקיט, מכות שלא כל אחד יכול להתאושש מהן בקלות. היא ממצמצת במהירות ולועסת את שפתיה בצורה מחשידה, ״את שואלת אותי אם אני יודעת איפה דרייק או מה המצב שלו?״ , היא שואלת בדרך שאמורה להיות ננשולנטית, אך לי היא נראית רק מתחמקת. אני מיישרת את גבי ואומרת, ״גם וגם. אני שואלת איפה הוא, ובנוסף, מה מצבו.״ , היא לועסת את שפתיה באינטנסיביות ומגמגמת, ״למה שתחפשי אותו?״ , מה לעזאזל? , למה היא מתחמקת ולא עונה על השאלות שלי? , מה היא מסתירה ממני? , אני מתקרבת אליה עוד ואומרת בהשתהות, ״דניאל, למה את לא עונה לי? , אני בסך הכל רוצה לדעת איפה הוא.״ , היא נאנחת ואומרת, ״הוא אצל אמא שלו, אני מניחה. הזמינו לו אמבולנס אחרי שקיט סיים לטפל בו. הוא שהה זמן לא מועט בטיפול נמרץ, וכשהוא יצא מכלל סכנה, שחררו אותו מבית החולים כל עוד מבוגר נוסף יהיה איתו, אדם שיוכל לטפל בו.״ , אני מכווצת את מצחי בבלבול, ״זה הכל? , לרגע חשבתי שאת מסתירה ממני משהו.״ , אני אומרת בשעשוע קל, החיוך יורד מפני במהירות כשאני מבחינה בהבעת פניה. אשמה מופיעה על פניה. אני מכחכחת בגרוני ואומרת, ״לעזאזל, דניאל. מה שזה לא יהיה שאת מסתירה, את מסתירה אותו ממש גרוע. אז קדימה, תספרי לי.״ , היא פוכרת את ידיה ואומרת בקול רווי לחץ,
״יכול להיות ששמעתי את ג׳ייק מדבר איתו בטלפון, נדמה לי שזה היה עם דרייק. ואם זה כן היה הוא, אז נדמה לי שהוא שאל עליך.״  , היא בולעת רוק ומסתכלת על כל דבר שהוא לא עיניי.
אני מבינה למה היא לא מוכנה להתסכל בעיניי, גם אני לא הייתי מסוגלת להסתכל בעיניים מלאות בתדהמה וכעס. דרייק חיפש אותי והם לא אמרו לי. אין להם את הזכות למנוע ממני לדעת שדרייק חיפש אותי. אני שואפת אוויר ופוקדת על גופי להרגע, ״ולמה רק עכשיו את מספרת לי על זה?״ , אני אומרת בכעס הנשמע בקולי בבירור. היא מתקרבת אלי ואומרת נחרצות, ״הגבר הזה מסוכן, אוולין. שמעתי את ג׳ייק מדבר עליו, הוא סיפר לי מי זה דרייק. ואת חייבת להתרחק ממנו אוולין, בסך הכל ניסיתי להגן עליך.״ , אני שקועה בהלם קל למשך כמה רגעים ואחר כך אני מתפרצת אל דבריה, ״את לא יכולה לעשות את זה, דניאל! , להסתיר ממני דברים כאלה רק כי את רואה לנכון. זאת זכותי לדעת שהוא חיפש אותי, וזאת זכותי להחליט אם אני ארצה להיות איתו בקשר או לא. ואת, דניאל, בתור חברה שלי, חייבת לכבד את זה.״ , אני נושפת אוויר במהירות וממשיכה במרץ, ״אני דורשת שתספרי לי איפה הוא.״ , כתפיה נשמטות מטה, מבטה נופל גם כן. היא נאנחת ואומרת בהשלמה, ״הוא בדירה של אמא שלו, העוזרת של קיט, דונה. אני אקח אותך לשם אם תבחרי כך.״ , אני מנענעת בראשי במהירות ואומרת נחרצות, ״לא, דניאל. אני אלך אליו לבד.״ , היא מביטה בי בתור אחת שהבינה שטעתה ומהנהנת בראשה, ״בסדר. אם זה רצונך. תסעי במכונית שלי, אני כבר אסביר לך בטלפון איך להגיע לשם.״ , אני נכנסת במהירות אל חדרי ומביטה בשלל הבגדים שמקופלים בקפידה בתוך ארוני, רובם חדשים עם תווית הקנייה, ומנסה להחליט מה יהיה הבגד הכי נכון שאני אלבש לקראת הפגישה עם דרייק. הרי לא ראינו אחד את השנייה מאז אותו יום. בתוך תוכי, אני יודעת שאני לא רוצה אותו, ואני לא אוכל לעשות את זה לקיט, אני לא מסוגלת לפגוע בגבר הזה יותר. אחרי השיחה הזאת, אני לא מתכוונת להתראות יותר עם דרייק. זה נגמר. אך, אני חייבת תשובות. זה מובן מאליו שמשהו מסתתר, שהיה ניצוץ כלשהוא בין קיט לדרייק עוד מלפני הפיצוץ הגדול, אך אני זאת שהפכתי את הניצוץ למשהו גדול יותר, משהו מסוכן יותר. אני בוחרת במכנס ג׳ינס שחור ארוך וחולצה שחורה ומכופתרת. אני אוספת את שיערי הארוך לפקעת מוקפדת, ומביטה במראה. אני נראית בת שש עשרה, מקסימום בת שבע עשרה. אך אני משדרת רשמיות, בגרות ומרחק. דרייק יבין שאני לא באה לפגישת פיוס. הוא יסביר לי כל מה שאני אבקש ממנו וישלים לי את הפערים. אני מקווה. אני יוצאת מהחדר ברשמיות ואומרת לדניאל, ״אני מניחה שעוד שעה אני כבר אהיה כאן.״ , היא מביטה בי במבט לא קריא ומושיטה לי את המפתחות למכונית. אני סוגרת את ידי על ידה ולוחצת אותה קלות, ״תודה.״ , חיוך קל מטה את שפתיי למעלה, שתבין שהכל נסלח ונשכח.
״תיסעי עד לבית של קיט ושם תתקשרי אלי, אני אסביר לך איך מגיעים אל הבית של דונה, אל איפה שדרייק נמצא. זה מרחק של כמה דקות בודדות .״ , היא מסבירה לי בעודי מעכלת את זה שאני אצטרך לעבור ליד ביתו של קיט. אני מתפללת בכל ליבי שאני לא אפגוש את קיט בדרכי אל דרייק. אני מוכנה לראות כל אחד, רק לא את קיט. אני נושמת כמה נשימות מרגיעות ואומרת בשלווה, ״אני אתקשר אליך כשאני אגיע אל ביתו של קיט.״ , אני לוחצת את ידה בשנית , לוקחת את המפתחות והטלפון ויוצאת מהבית. אני מתחננת בפני מי שזה לא יהיה למעלה, ומפצירה בו שיוכיח לי את כוחותיו ושלא ייתן לי לפגוש את קיט. ואז אני מבטיחה שאני אאמין בו. אני נכנסת במהירות למכונית היפה של דניאל ומתחילה את הנסיעה אל כיוון ביתו של קיט, משתעשעת במחשבה שכל פעם מחדש אני אומרת לעצמי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאני אעשה את הדרך אל הבית שלו, ובדרך אבסורדית למדי, אני מוצאת את עצמי כל פעם מחדש נמשכת אל הבית הזה, הגורל שלי מנתב רק למקום אחד, אל הבית של קיט. אבל כנראה שאצלי, לא הגורל הוא זה שקובע. במהרה אני מגיעה אל ביתו של קיט. אני מביטה במראה האחורית של הרכב ושמה לב לכך שאין מכונית מאחורי. אני עוצרת באמצע הכביש, מוציאה את הטלפון מכיס מכנסיי ומצלצלת לדניאל. היא עונה כעבור ארבעה צלצולים, ״הגעת אליו מהר, הייתי בטוחה שייקח לך יותר זמן.״, היא אומרת וממשיכה, ״שימי לב, משמאלך יש פנייה חדה אל תוך שביל עפר, תפני בו, תסעי ישר עד הסוף ואז תראי בית קטן. זה הבית היחיד שתראי. שם דרייק נמצא.״ , את שמו של דרייק היא אומרת עם שמץ קל של שנאה, היא ללא כל ספק הייתה מעדיפה שהייתי נשארת בבית. אני מודה לה ומנתקת במהירות, לא מתכוונת לתת לה פתח לנסות לשכנע אותי לחזור הביתה. אני מרימה את ראשי בחזרה אל הכביש ומביטה בהפתעה ברכב שחוסם אותי, אני לא יכולה לנסוע עד שהוא לא יפנה לי את הכביש. אני צופרת ומנסה להשיג את תשומת הלב של הנהג, אך הוא עדיין נשאר במקום. אני מביטה בו בעצבנות ומצמצמת את עיני, מנסה לראות את פני הנהג, ואז הלב שלי פועם במהירות, כל כך במהירות שנדמה לי שהוא פספס פעימה או שתיים. בתוך מושב הנהג יושבת לא אחרת, מאותה אישה אדומת שיער שהייתה עם קיט כשבאתי לקחת את הבגדים שלי. אותה אישה שידיו של קיט גיפפו את שדיה וישבנה, אותה אישה שלשונה הייתה תקועה עמוק בגרונו של קיט. וכרגע, אותה אישה מביטה בי במבט מרושע כשחיוך שטני על פניה. היא עושה את זה במכוון, היא חוסמת אותי בכוונה. אני מרגישה את דמי החם מתחיל לזרום במהירות, אני נושמת נשימות רדודות ומחוספסות, אוולין, תשתלטי על עצמך, אל תתני לה את מה שהיא רוצה. אני צופרת ארוכות, מסתכלת עליה, מבהירה לה שאני לא מוכנה לשחק במשחק שלה. אך שום דבר לא עוזר, היא לא מוכנה לזוז. אני מהדקת את אחיזתי על ההגה ופולטת את הקללות הכי לא נחמדות שיש לי בלקסיקון ויוצאת מהרכב במהירות. אני אראה לה שהיא התעסקה עם הבחורה הלא נכונה. אני נעצרת אל מול חלונה ודופקת עליו בכוח, ״תפתחי, כלבה.״ , אני צועקת עליה ולא מפסיקה לדפוק עד שהיא פותחת את חלונה. היא מורידה את משקפי השמש המנומרים שלה במורד גשר אפה ומודדת אותי במבטה, מבטה ביקורתי וסולד. הזנזונת הזאת סולדת ממני, היא חושבת שהיא יותר טובה ממני. אני נוחרת ולופתת את ידה בידי בגסות, אני מעקמת את ידה בכוח ומביטה בעיניה הירוקות והמתנשאות מתכווצות בפחד. יופי, שתמשיך לפחד. אני אלמד אותה שלא כדאי להתעסק איתי. במיוחד שזאת זנזונת ביצ׳ית כמוה. אני מתכוונת להכאיב לה. ואולי כך, יכאב לי פחות.

אוקיי, בנות!!
הבחורה בתמונה , זאת אוולין, לפי הדמיון שלי, מוזמנות לזרום עם זה, או לדמיין אותב לפי איך שאתן מעדיפות:)
זה היה הפרק לפני התפנית, אני מבטיחה לכן שהפרק הבא יהיה הרבה יותר מעניין ומותח! , הפרק מוכן וכל מה שאתן צריכות לעשות זה להצביע ולהגיב. אני לא שמה מטרה, אבל אני אשמח לראות הצבעות ותגובות מפרגנות;) , כרגע אני אבדוק שאין שגיאות כתיב בפרק הבא, אשכתב אותו בפעם האחרונה, ואעלה גם אותו עוד הערב. אני מאוד מקווה שאהבתן את הפרק :)
התגעגעתי אליכן ואל הכתיבה, המון, ואפילו מלא,
אוהבת מלא❤️❤️
~ירין~