My light

18

*קיט*

אני מזיז את המושב של המכונית שלי אחורנית, אוולין התאימה אותו לגופה הזעיר, ואני לא מצליח להתיישב מבלי לסדר את הכיסא.

ריחה חודר לנחיריי, משחק בי.

כמה מטרים בודדים. כמה מטרים בודדים מפרידים ביני לבין המעלית שתיקח אותי לאהבת חיי. מילים קשות נאמרו. מעשים קשים נעשו. הרצון לדעת מה היא עושה, מה היא מתכוונת לעשות הוא עז. היא בוודאי בוכה הרבה, דמעות גדולות שמטשטשות את שדה ראייתה, דמעות מלוחות שזולגות במורד פניה, מתנפצות על שפתיה העבות ומשם נופלות אל חזה. הצורך להחזיק אותה הוא עז.

המחשבה על דרייק נוגע בה מעוררת בי חמת זעם ורצון לדפוק את הראש שלו בקיר. איך הוא העז, האפס הזה, לגעת באוצר שלי? , ומה עבר לה בראש שהיא נתנה לו? , שאלות רבות צצות בראשי, דורשות מענה.

זה נגמר?

היא כבר לא שלי?

איבדתי אותה.

אני זקוק לה .

הגעגועים שורפים, השאלות גורמות לייאוש, והידיים הן ריקות, משתוקקות להרגיש את גופה, ללטף אותה, למחות את דמעותיה. אבל הידיים שלו. הידיים שזיהמו ועברו בחמדנות על גופה. איך אני אוכל לסלוח לה אי פעם? , הרי לעולם אני לא אוכל לשכוח.

אני מדמיין את הקולות שהיא הוציאה, את עיניה הכחולות מתרככות, מתחננות שימשיך, שיתקרב אליה. ממנו היא לא צריכה מרחק. השיחה בינינו השאירה אותי מובס, הלב שלי שלח אותות כאב עם כל משפט שנאמר, עם כל משפט שאמרתי. האגו שלי הוא זה שדיבר, האגו הרמוס. אך כל הזמן הזה הלב שלי התחנן שאני אעצור, שהכל ייעצר.

אני רוצה לסלוח לה, אני רוצה לחזור אחורה, שעוד הכל היה בסדר. מבחינתי זה היה מושלם.

ומבחינתה?

הרי יש סיבה שהיא בגדה בי, יכול להיות שלה לא היה טוב, שאני לא הייתי טוב אליה, לא טוב בשבילה? , המחשבה שכל מערכת היחסים שלנו הייתה שקרית ורקובה גורמת לראשי לצנוח אל משענת המושב, עיניי הכבדות נעצמות, מה יהיה איתי? , חיים שלמים לא אהבתי, לא נחשפתי לפגיעה, שמרתי על החומות שמסביבי, שהפרידו אותי ושמרו עלי מכל רגש, מהסיכוי להתקרב. ובפעם היחידה שנפתחתי, שנתתי לה להתקרב נבגדתי. האנשים הכי קרובים אליך הם אלו שיתקעו את הסכין. רק הם יכולים להתקרב מספיק כדי לנעוץ אותה, רק אליהם אתה מסובב את הגב.

"אני אוהבת אותך קיט, כל כך, אני מלאה בך, כל נשימה שלי נועדה לך, בבקשה, אהובי, בבקשה יפה שלי, תסלח לי."