Like My Brother

פרק 39- אמא רעה

אני עוצמת את עיני כי אני מפחדת שהכדור יפגע בי ואז קול ירייה נשמע, אני פותחת את עיניי ומסתכלת על גופי ואין שום פגיעה מכדור, אני מעלה את מבטי בחזרה למעלה ורואה את אנה מסתכלת עלי בבהלה אבל גם בה אין שום פגע אז אנחנו מסתכלות על לאונרד שבהה בנקודת מסיומת וגם זה איפה שכוון הרובה, אני מסתכלת באיטיות לכיוון זה ורואה גופה נופלת על הרצפה ולא הצלחתי להבין מיזה כי פניו מוטלות על הרצפה 'מקווה שנפרדת מאבא קודם' הוא אמר בחיוך והלך לחדר שלו ואני לא מבינה למה אבל התחלתי לבכות אפילו שאני כל כך שונאת אותו הייתה לי נקודה בלב שהרגשתי רע, בכל זאת אמא שלי במוסד לחולי נפש ואבא שלי עכשיו מת, רובי העוזר של לאונרד התקרב אלי ובהתחלה נילחצתי אבל למרבה ההפתעה הוא שיחרר את האזיקים ממני, הלכתי במהירות לכיוון אבא שהיה מוטל על הרצפה 'אבא, אבא אתה חיי?' שאלתי כשאני מתכופפת ומחזיקה את פניו 'חנהה' הוא אמר באיטיות כשהוא השתעל והחולצה שלו הייתה מלאה בדם 'חנה א..ני מ..צטער על הכל' הוא אמר וחיבקתי אותו לא יודעת למה אני פשוט בנאדם שלא יכול לשנוא 'קחי זה יעזור לך' הוא אמר ועיניו נעצמו 'אבא.? אבא?' אמרתי כשאני מלטפת את פניו ובוכה על צווארו, אני לוקחת את הדף שהוא אומר לי לקחת ומכניסה אותו לכיס האחורי של השורט ומתקרבת לרובי בכעס 'למה הוא עשה את זה?' שאלתי כשאני מוחה את הדמעות 'את זה תישאלי אותו עכשיו' הוא אמר וקשר את ידי באזיקים והוביל אותי לחדר של לאונרד.

ניכנסתי לחדר הענק והיפה כשרובי מחזיק אותי מאחור 'תעזוב אותה אני בטוח שהאזיקים לא יעזרו פה' לאונרד אמר כשהוא שם רגליים על שולחן העבודה ואני מגלגלת את עיניי 'אתה בטוח?' רובי שאל מבולבל 'כן' הוא אמר בנימה תוקפנית ורובי שיחרר אותי מהאזיקים ואני עושה לו חיוך מאולץ 'אנחנו נסתדר מכאן' הוא אמר לרובי שיצא מהחדר.

'אוי חנה חנה מה אני יעשה איתך' הוא אמר ביאוש 'למה עשית את זה?' שאלתי כשאני הולכת לשבת בכיסא  'למה לא? היית מעדיפה שזו תיהיה את?' הוא שאל כשהוא לוגם מהשמפנייה שלו 'אני יודעת שזה מוזר להגיד אבל הוא עבד איתך' אמרתי 'הוא לא עבד איתי! זה ששיחדתי אותו כדי לעשות לי דברים לא אומר שעבדתי איתו' הוא אמר בצורה תוקפנית שזזתי קצת אחורה אם הכיסא 'טוב אבל לא באתי לדבר איתך על זה' הוא אמר והבעת פניו הפכה לרצינית 'אז על מה?' שאלתי 'על זה שאני משחרר אותך' הוא אמר והעיניים שלי התרחבו 'מה?' שאלתי לא מאמינה 'כן.. אבל לכל דבר יש השלכות' הוא אמר ועשיתי פרצוף שואל 'אז ככה אם את יוצאת מפה עכשיו אני מזריק לך חומר שתישכחי את כל מה שאת יודעת מפה ולא תידעי שאנה חייה' הוא אמר 'אפשרות שנייה?' שאלתי כי ממש לא התענייתי והוא צחק 'אז זהו שאין אפשרות שנייה' הוא אמר וקרא לרובי שמייד התייצב 'תוביל אותה לחדר 487' לאונרד אמר לו ובשנייה רוב תפס אותי והוביל אותי לחדר הזה בעודי מנסה להתנגד 'אנהה הצילו' אני צועקת לה ומבינה שאין בזה טעם כי היא במלא קשורה, נכנסנו לחדר והוא הושיב אותי בכיסא וסגר את ידיי 'זיכרון אחרון?' הוא אמר כשהוא מקרב אלי את המזרק ואני מעלה בראשי את כל הזכרונות ואני שומעת אנחת כאב ומשהו נופל על הרצפה אני מרימה את מבטי ורואה את אנה אם אגרופן על היד 'מאיפה השגת את זה?' שאלתי מופתעת כשהיא משחררת אותי מהכיסא הזה 'גנבתי מרוי' היא אמרה בחיוך 'ואיך יצאת משם?' שאלתיי לא מבינה כשאני מחפשת בחדר כל דבר שיעזור לי לצאת מהמקום הזה 'הייתי פה יותר מחודש אני ידעתי איך לצאת מהאזיקים פשוט אף פעם לא היה לי צאנס כי הם היו שומרים עלי 24/7 וגם כי אני ורוי פעם אחת ראינו סדרת שוטרים' היא אמרה בחיוך 'ואיי ממש תודה אני חייבת לך  את חיי' אמרתי כשאני מוצאת אולר ואנחנו מתקדמות לדלת וצעדים מתקרבים לכיוונו 'שיט!' אנחנו אומרות ביחד 'תיתחבאי' אני אומרת לה ואני מתיישבת בחזרה לכיסא כשאני סוגרת יד אחת כי את השנייה לא הספקתי ואני עושה את עצמי ישנה וקול הדלת נפתח  'נו חנה חנה התעוררת?' הוא שואל אותי ואני לא עונה אבל רואה את צעדיו מסתובבים בחדר ומתחחנת לזה שלא יתפוס את אנה 'אז איך אמא? שמעתי לא הייתה לך ילדות טובה איתה' הוא אמר ומיליון פלאשבקים רצים לי בראש אבל על אחד במיוחד ניזכרתי

פלאשבק עשר שנים אחורה-

הייתי בת שש והיה לי יומולת, אני ואמא הכנו עוגה גדולה ומקושטת ומאוד נהנו בהכנה אבל אבא היה עסוק מאוד בעבודה ולא יכל לעזור אבל הבטיח לפצות ואמא התחילה לכעוס על אבא והיא התקרבה אלי ונורא פחדתי באותו רגע אז זזתי אחורה עד שנידפקתי בקיר ולא היה לי לאן לזוז, הבנתי שההתקפים של אמא חוזרים 'את זה בגללך' היא אמרה לי כשהיא מתחילה לאט לאט להצמיד את ידי לצווארי 'את לוקחת את כל האהבה של אבא שהייתה שלי' היא אמרה כועסת כשהיא הצמידה את ידייה עוד יותר והרגשתי שכמעט ונגמר לי האוויר 'אבאא' צעקתי בשאיפת האוויר האחרונה שהייתה לי שמעתי את אבא יוד במדרגות אז מהר אמא עזבה אותי, חשבתי שזה נגמר אבל לא היא התקרבה אלי כשנר היומולדת דלוק  'יומולדת שמח' היא אמרה והדליקה את שיערי הארוך והיפה , אבא הגיע למטבח ובמהירות שם אותי בכיור מנסה לכבות את האש ומצליח 'משוגעת' הוא צעק לעבר אמא שלי שהתחילה לבכות ורצה לחדר שלה 'בת של יקרה את בסדר? אבא תמיד פה להגן עלייך' הוא אמר וחיבקתי אותו חזק מבין כל הדמעות..

סוף פלאשבק-

אני נזכרת בזה, בכל ההבטחות שאבא קיים לי ולא הבטיח, ניסתי לא לבכות באותו רגע כי אז הייתי מתגלה, התחלתי להזיע נכנסתי לסוג של חרדה, ראיתי שהוא התקרב לאותו מקום בו הסתתרה אנה ו..

וואו פרק מצמרר