חמישה חודשים עברו וסוף סוף חנה יצאה מבית החולים, הרופאים רצו שהיא תישאר עוד חודש בגלל שהיו לה התקפי חרדה והיא כל שנייה דיברה על אמא שלה אבל הצלחתי לשכנע אותם שהיא תצא שהיא תיהיה חופשייה במהלך כל החודשיים האלה לא שאלתי אותה על אנה פחדתי לקבל תשובה רעה וגם לא נראלי חנה הייתה מדברת עלייה, 'לא שכחת כלום?' אני שואל את חנה כשהיא מביאה לי את התיק שלה 'אממ לא' היא אומרת ואני מחייך ואנחנו עוזבים את בית החולים ונכנסים לאוטו שלי, 'איך את מרגישה?' אני שואל אותה כשאני מתניע את האוטו 'כמו כל ילדה שענאלצה לעבור חטיפה והרג של אבא מול העיניים' היא אמרה כשדמעות בעייניה ' לא התכוונתי לככה' אמרתי קצת בחוסר נעימות 'אני יודעת פשוט שכח מה שאמרתי וסע' היא אמרה עצובה ונשענה על החלון והתחלתי לנסוע.
כל הנסיעה הייתה שקטה אבל אני חושב על כך הרבה דברים, אבא של חנה מת? איך חנה הגיעה לשם? איך הן יצאו משם? והכי חשוב מה אם אנה 'תגידי מה אם אנה' אני שואל כשאני שובר את השתיקה 'הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה לפני שלוש חודשיים וזה היה אחרי שברחנו מבנאדם לא שפוי' היא אמרה 'היא לא רצתה לחזור' חנה מיד הוסיפה ושיחקה בטבעת שהייתה על האצבע שלה ואני הייתי בשוק למה היא לא רוצה לחזור? היא לא מתגעגעת? אייפה היא לאזעזל? 'טבעת יפה' אני אומר בכלל לא קשור לנושא והיא הסתכלה עלי 'איזה סיפור יש מאחורי החתיכת זהב הזאת' היא אומרת 'מה כבר יכול להיות?' אני שואל בבילבול והיא מצחקקת צחוק נטול הומור, אני מרגיש שחנה השתנתה בארבע בחודשים שעברו, זו לא אותה חנה שהייתה תמיד אופטימית ושמחה זו חנה עצובה ודיכאונית 'במילה אחת אמא שלי' היא אומרת לי ואני לא מבין 'אמא שלך? אני זוכר כשהיינו קטנים היא הייתה נחמדה' אמרתי 'היא הייתה נחמדה רק אליכם, כשאתם הייתם הולכים היא הייתה סוגרת אותי בבית ועושה לי דברים איומים' חנה אמרה בקול צרוד של בכי כשהיא מחבקת את רגלייה הקטנות ואני הנחתי יד אחת על רגלייה כאות ניחומים 'עכשיו את בסדר 'אני אומר לה כשאני מרים את ראשה כדי שתביט בי והיא חייכה 'תודה שאתה פה איתי' היא אמרה בחיוך והזיזה את שיערה לאחור.
במשך הנסיעה חנה סיפרה לי הכל על אימא שלה ועל כל הדברים שקרו שהן נחטפו וכל כך ריחמתי אליהן 'והיא בסדר?' אני שואל את חנה שמנווטת אותי לאן לינסוע 'אני חושבת שכן היא לא ילדה קטנה' חנה אמרה כשהיא מסמנת לי שזה הבית שלה, היא באה לצאת מהדלת אבל משכתי אותה פנימה 'חנה מה זה עשה אצלך?' אני שואל אותה כשאני מוציא את האקדח מכיסי והיא בולעת את רוקה 'ישלך מזל שאני מצאתי אותך קודם ואני מסתיר את זה כי אם זה היה מישהו אחר את מזמן היית יושבת במוסד לעבריינים צעעירים' אמרתי בנימה תוקפנית כי היא כמו האחות הקטנה שלי ואני דואג לה, והיא שתקה 'חנה ירית במישהו?' אני שואל בחשש שכן והיא שותקת לאחר חצי דקה היא מהנהת ואני דופק על ההגה 'את מבינה מזה יכול לעשות לך?' שאלתי עצבני 'אבל זה היה או אני או הם' היא צעקה עלי 'אבל זה לא רק אני' היא מייד הוסיפה וסתמה את הפה אם ידייה 'מזתאמרת? גם אנה עשתה משהו כזה? אתן אמיתיות? אתן יודעות מזה להרוג בנאדם?' שאלתי 'לא ניראלי היא היא הרגה אותו' חנה אמרה, אני יודע שאנה יחסית חלשה וקצת עקומה במכות אז במה לאזאזל היא השתמשה? לא נכון שיט 'היא לקחה את האגרופן שלי נכון?' שאלתי כשאני דופק את ראשי בהגה מרוב יאוש 'אבל זה למטרה טובה תבין את זה' חנה אמרה 'טוב טוב לכי הבייתה' אמרתי לה והיא יצאה מהאוטו קצת בעצבים ואני המשכתי לנסוע הבייתה.
הגעתי הבייתה החנתי את האוטו והלכתי לקחת דואר, כשניכנסתי הבייתה הורדתי את נעליי ואת הדואר שמתי על הושלחן הקטן שלייד הספה, אני מתיישב על הספה וחושב על אנה בלי סוף כמה שבאלי לראות אותה ולהסניף ממנה את הבושם ולראות אותה מצחקקת והכי כואב זה שמייקל עדן וניקול עדיין חושבים שהיא מתה רגע? אנה משוחררת אז אני יכול לדבר איתם סוף סוף! ודיפיקות בדלת מוציאות אותי ממחשבותיי 'מיזה?' אני צועק כשאני מתקרב לדלת 'הפתעה' כמה קולות מעורבבים צעקו, אני פותח את הדלת ומחייך 'ככה שכחת אותנו?' ניקול אומרת כשהיא מחבקת אותי 'אפילו שאני שונאת אותך אני היתגעגתי אליך' עדן אמרה וחיבקתי אותה כשאני מצחקק 'איפה מייקל' אני שואל 'פה' מייקל אומר כשהוא מתקדם אל הדלת אם הבעת פנים לא ברורה 'אני חייב לדבר איתכם' אמרתי להם והכנסתי אותם הביתה כשאני מביא להם חטיפים 'תקשיבו ואתה במיוחד מייקל' אמרתי ומייקל גילגל את עינייו 'אנה חייה' אניי אומר והחטיף של עדן נופל על הרצפה ' לא התגברת אה?' עדן שואלת בזילזול 'מה?' אני שואל לא מבין 'זה הדבר הכי לא נכון לעשות עליו בדיחות' ניקול מייד הוסיפה 'מה? רגע אני לא משקר אפילו חנה יודעת' אני אומר ועדן התחילה לצחוק 'חנה? מיזאת? ומזה השם הישן הזה' עדן אמרה לא מפסיקה לצחוק 'אתם לא מאמיניםם לי לא צריך עופו לי מהבית עכשיו' אני אומר עצבני כשהם בשוק והם קמים מהשולחן לעבר דלת היציאה ואני לא מאמין לזה, הם פאקינג לא מאמינים לי, אני סוגר את הדלת ושומע אותם מרכלים עלי 'הוא פשוט מנסה כדי שנשנא אותו פשות' מייקל אומר 'צודק וגם צדקת בזה שלא היינו צריכים לבוא לפה' עדן הוסיפה וניקול שתקה ולא השתתפה בשיחה שלהם לפחות זה עודד אותי איכשהו....
אוקייי תצביעו ותגיבו הרבה כי אתם לא מבינות מה הולך לקרות בפרק הבאאאאאאאאא
YOU ARE READING
Like My Brother
Romansaאנה נערה בת 16 ווחצי בכיתה י'א מבוסטון, רצתה לחיות את חייה כמו כל נערה מתבגרת אחרת, אבל כמו שאומרים "רצון זה דבר טוב", היא מגיעה לבית ספר חדש ביחד עם אחייה התאום מייקל וחברו הטוב ג'ייק אבל הכל מתחיל להשתבש כשהיא מתחילה להכיר את רוי סטף. רוי סטף בן 1...
