Like My Brother

פרק 52- חייבת למות

פרק אם אלימות-

אחרי שעה-

'טוב ניראלי אני אזוז' אמרתי ללואיס כשאני יוצאת מחדרו 'ביי אנה תבוא עוד פעם היה כייף' הוא אמר וחיבק אותי, ירדתי במדרגות וראיתי את סוזן הקטנה משחקת בקוביות משחק 'ביי יפה קטנה' אמרתי בקול חמוד והיא חייכה חיוך קטן 'ביי רוז ביי ג'ונתן' אמרתי כשאני נותנת להם חיבוק 'להסיע אוך הבייתה?' ג'ונתן שאל והינהנתי לשלילה 'ישלי את האוטו של אבא' אמרתי והוא הנהן בראשו.

הלכתי לכיוון האוטו וכשנכנסתי לאוטו ראיתי שקיבלתי מלא הודעות ושיחות שלא נענו מרוי ומייקל אבל לא רציתי לחזור אליהם אז התנעתי את האוטו והתחלתי לנסוע לכיוון הבית שלי ואז קיבלתי שיחה מניקול 

'הלו?' אני שואלת 

'אנה בואי דחוף לבית חולים!' ניקול צעקה לפאלפון

'למה מה קרה?' שאלתי בבהלה

'חנה באישפוז' היא אמרה בקול חנוק דמעות 

'איפה אתן, באיזה בית חולים?' שאלתי

'הזה שלייד הטיילת שכחתי את השם בואי מהר' היא אמרה ופניתי פנייה חדה לכיוון הטיילת, אולי אני וחנה לא החברות הכי טובות אבל היא בילתה איתי תקופה ארוכה והיא הייתה הבנאדם היחיד שיודע מכל פרט ופרט בסיפור של החטיפה שלנו, אף פעם לא סיפרתי לרוי או למייקל את כל הסיפור כי יש חלקים ממש קשים, אז מתוך הכבוד שלי אלייה נסעתי לבית החולים באחד בלילה..

נקודת מבט חנה- שעתיים לפני-

השעה הייתה אחד עשרה בלילה ובידיוק סיימתי לראות סדרה אקראית, בכל הסדרה לא הפסקתי לחשוב על אבא שלי שנהרג ע'י לאונרד ואמא שנמצאת בבית משוגעים, כבר יומיים שהמחשבות האלה רודפות אותי ומקודם אף פעם לא חשבתי על זה כלומר על אמא לא חשבתי על אבא תמיד חשבתי למרות שהוא היה כל כך מגעיל אליי ועשה דברים מגעילים הוא בכל זאת היה אבא שלי ואני לעולם לא ישכח את המילים האחרונות שלו על זה שהוא מצטער על כל ההתנהגות שלו כלפי, רגע? שט איך שכחתי! רצתי לחדר שלי מחפשת את השורט שהייתי בו כשלאונרד חטף אותי ומצאתי אותו, חיפשתי בין הכיסים ומצאתי את הפתק שאבא הביא לי כשאמר את המילים האחרונות שלו 'תמונת המשפחה בחדר השינה שלי היא לא סתם תמונה' קראתי לעצמי את מה שהיה כתוב על הפתק ורצתי לחדר השינה שלו כשאני מסתכלת על התמונה המשפחתית שלנו מהתקופה הטובה, אמא מחזיקה אותי בידיי ואבא מנשק את אמא ומחזיק את יד שמאל שלי, כמה זמן לא הייתי בחדר הזה לפחות איזה שנה ווחצי, התקרבתי למיטה שמעלייה הייתה התמונה וליטפתי את התמונה ליטפתי את פניו של אבא והבאתי מכה לתמונה והתמונה נפלה, מאחורי התמונה ראיתי סוג של כספת 'וודאפק?' שאלתי את עצמי כשאני נוגעת במתכת הקרה ורואה שצריך קוד וניחשתי את התאריך היומולדת שלי והקוד אושר, פתחתי את הכספת שהייתה עמוסה בדברים אבל לקחתי רק את הפתק שהיה במעטפה סגורה, פתחתי את המעטפה והתחלתי לקרוא 'אני יודע שאני לא מושלם, אני יודע שאמא לא מושלמת אני יודע שאנחנו הורים לא מושלמים אבל אין איש שהוא מושלם בכל אחד יש פגם אז אני מבקש ממך לסלוח לפגמים שבי, אני יודע שם תיקראי את מה שכתוב פה זה אומר שקרה לי משהו כי לא נתתי לאף אחד את הכניסה לכספת שלי מה שאני רוצה להגיד לך זה שאני יודע שיש לך לב של חמלה ואהבה ואת בחיים לא יכולה לשנוא מישהו אפילו אם הוא עשה לך את המוות, מה שאני מבקש זה שתסלחי לאמא על הדברים שעשתה לך אני בטוח בזה שאת מתגעגעת אלייה והיא אלייך, אני כל כך מצטער על זה שהייתי אבא רע ואני מבטיח שבשמיים אני ישתפר ואני תמיד אצפה בך גודלת, מביאה שמחה לכל מקום, מתחתנת ומביאה ילדה בשם 'סילבר' , זוכרת את השם הזה? תמיד שקניתי לך בובות אחרי שאמא הייתה פוגעת בך תמיד היית קוראת להן סילבר אז אני בטוח שלילדה שלך תיקראי סילבר ושאף פעם לא תשכחי אותי ואת אמא' קראתי את המכתס שהיה בכספת והתחלתי לבכות, בכי מר של געגוע, אבא צדק בכל מילה ומילה ואני יגשים לו את המשאלה שהוא ביקש ממני אני ילך לפגוש את אמא במוסד לחולי נפש אבל זה קשה  לא ראיתי אותה מספר שנים ואני מקווה שהיא השתנה, עליתי למעלה לחדרי ובחרתי מה ללבוש בחרתי חולצה לבנה אם פסים שחורים,ג'ינס לבן אם קרעים ,טימברלנד  ושרשרת מזהב שאבא קנה לי מלפני שנתיים ביומולדת 14, השפרצתיי על עצמי את הושם האהוב עלי, לקחתי את האייפון  20 שקל ליתר ביטחון ואת המפתחות של האופנוע של אבא.

נסעתי לעבר המוסד לחולי נפש או במילים יותר עדינות בית משוגעים הזה שהיה בקצה העיר כנסיעה של שעה ווחצי מהבית שלי ובדרך חשבתי על המכתב בכספת ועל שאר הדברים שהיו שם ולא הסתכלתי עליהם כי לא היה לי זמן.

אחרי שעה ווחצי של נסיעה הגעתי למקום הזה, החנתי את האוטו והתקדמתי לעבר הדלת שואפת שאיפה גדולה ומשחררת בעדינות מנסה לא להיזכר בכל הדברים שאמא עשתה לי.

'שלום איך אפשר לעזור?' המזכירה שישבה בדלפק שאלה אותי 'אני מחפשת את אמא שלי' אמרתי 'שם משפחה?' היא שאלה אותי 'רוזלף' אמרתי והיא הוציאה אלבום 'תיאמת פגישה?' המזכירה שאלה והינהנתי לשלילה 'בבקשה זה חשוב לא ראיתי אותה מספר שנים וסוף סוף אני מוכנה לראות אותה' אמרת על סף בכי  'טוב טוב ישלך מזל שיש לי מצב רוח היום' המזכירה אמרה וחייכתי חיוך קטן, 'היא בחדר 308 בקומה הרביעית בהתחלה תעברי בדיקה של חפצים ואז אחר כך תוכלי להיפגש איתה' היא אמרה והלכתי לעבר המעלית הגדולה.

הלכתי לקומה הרביעית ואני חייבת לציין זה מקום נורא מפחיד אין פה שום צבע הכל לבן ורק הדלתות חומות 'תוצאיו אות מפהה, אני לא שייכת לפה' צעקותייה של אישה נשמעו כששתי גברים מחזיקים בה והיא מנסהה להילחם ולרגע היזדעזתי ממה שקורה פה והייתי שנייה מלפרוש הבייתה.

הלכתי לעבר חדר 308 ובהתחלה עברתי במין חדר כזה שהורידו ממני חפצים כמו שרשראות צמידים וטבעות או כל חפץ חד שהיא יכלה להשתמש בי נגדו והורדתי הכל חוץ  מהחוגרה שלי אבל היא במלא הייתה סגורה 'זה החדר שלה או חדר הפגישות שלה?' שאלתי את האיש שלקח ממני את חפצים 'החדר שלה מאחורי החדר הזה' הוא אמר בקרירות והכניס אותי לחדר הזה שהיה בו שולחן בבאמצע ושתי כיסאות, היתישבתי על הכיסא שהיה קרוב אליי והשפלתי את מבטי לעבר השולחן כשכל הזיכרונות מציפים את ראשי והדלת נפתחת ואני מרימה לאט לאט את ראשי ורואה את אמא , השיער החום והעינים הכחולות שירשתי ממנה 'חנה' הייא רצה אליי ומחבקת אותי ואני מחזירה לה בחיבוק ומחזיקה את דמעותיי 'חנה איך את מרגישה? הכל בסדר איתך?' היא שואלת כשהיא מסדרת את שיערי והבכי נוטף ממני 'כן אמא הכל בסדר אני מרגישה מצוין' אני אומרת בבכי כשהיא מחזיקה את ידיי 'אמא איך לך פה?' אני שואלת בבכי והיא מוחה לי את הדמעות 'לי הכל בסדר אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו איך אבא?' היא שואלת ואני פורצת בבכי 'הוא נהרג' אמרתי בבכי והיסתכלתי עלייה והחיוך שלה התרחב על פנייה 'המשאלה שלי הוגשמה סוף סוף החרא הזה מת' היא אמרה כשהיא מסתובבת בחדר כשחיוכי ניצחון צימצאים על פנייה ואני מוחה את הדמעות והיא שמה לב לזה והיתקרבה 'את לא שמחה שאבא מת?' היא שאלה לא מבינה 'לא' אמרתי בקרירות 'אני עצובה מזה שאבא מת' אמרתי והיא כיווצה את גבותייה 'יודעת מה הדבר הכי שמח שיקרה לי בחיים?' היא שאלה ועשיתי פרצוף שואל 'שהגנים שלו ימחקו מהעולם הזה' היא אמרה בשנאה והוציאה את העגילים מאוזני ודקרה את צווארי והיא התנפלה עליי כשהדבר האחרון שראיתי זה אנשים מוציאים אותה והיא צועקת 'את חייבת למות את חייבת למות'