אומץ זה שם המשחק

פרק 10

(ממבטו של וויליאם)

הייתי בשוק, המום.. לא האמנתי שאני ואמה נולדנו ביחד ואני גדול ממנה רק ביום אחד.. אני לא יכול להאמין שבעצם אנחנו בילינו את כל הילדות שלנו ביחד.

תמיד הרגשתי את החיוך והעיניים הכלכך מוכרות שבה, תמיד זיהיתי והרגשתי שאמה מוכרת לי.. אבל חשבתי שזאת רק מחשבה או אולי אשליה, שהזכירה לי מישהי שהכרתי פעם, ידידה שלי אולי..

אבל מצד שני שמחתי, כי ישלנו עוד משהו במשותף, עוד משהו להוסיף לחברות המדהימה שלנו.

"אתה יכול להביא את האלבום ?" שאלתי אותו

"כן, בטח" ענה והלך

"אני מתקשר להורים שלי" אמרתי לאמה

"אוקי" אמרה לי המומה

הלו, אמא שימי אותי על רמקול ותגידי לי אבא שישמע את זה גם.. אתם מכירים את ריצ׳ארד ואליזבת׳ ? זה אולי משמע לכם מוכר..

יופי כי אם כן אז בואו לרחוב הרוז 1 ותזדרזו..

-וישר ניתקתי-

אחרי כבערך רבע שעה שבה הסתכלנו על התמונות מהאלבום והתפעלנו כמה אהבנו אחד את השני בתמונות.היה צלצול בדלת, ישר אני קפצתי מהמקום, ופתחתי להורים שלי. ראיתי שריצ׳ארד היה קפוא. הוא לא האמין שבעצם הם פה שוב בבית שלו, אבל הוא עוד יותר היה מובך מהמקרה שבו הוא בגד עם אחותה של אליזבת׳ וכך הם ניתקו את הקשר ביניהם.

ישר הוא קם, והרים את ידו ללחיצה, אך אבא שלי- רוברט ישר משך אותו לחיבוק דןב- חיבוק אחים, אני יודע את המקרה בגלל שלאחר מכן הוא סיפר לנו מה קרה, ומה הפריד ביני לבין אמה ומה קרה שהם התרחקו, אך הם סלחו לו, והבינו שהוא עשה טעות, שהיה שיכור והיא פיתתה אותו, ושזה לא אשמתו.

אחרי כמה שעות ההורים שלי הלכו, אבל אני נשארתי לעוד כמה זמן ואז הלכתי, לאחר מכן שהגעתי הביתה הלכתי למחסן שם נמצאים כל האלבומים שלנו, וחיפשתי תמונות שלי ושל אמה, והיינו כלכך חמודים, אני מרגיש כאילו זה הגורל שאיחד אותנו להיות ביחד -ש-ו-ב-