אומץ זה שם המשחק

פרק 40

אני ימשיך למרות שממש לא באלי --

התעוררתי מעוד חלום מוזר או שזה היה זיכרון, במשך השבועיים האלו, היו פלאשבקים כאלו, מוזרים, היה אחד ממש מוזר ראיתי את אמא שלי.. את פאקינג אמא שלי זה היה הדבר הכי מוזר בחיים שלי כי מלא שנים לא ראיתי אותה היאעזבה אותנו, וראיתי בידיים שלה תינוקת קטנה, ולא ידעתי שיש לי אחות, כמה זמן נעדרתי? שאלתי את עצמי שוב ושוב

החלומות על וויליאם לא הפסיקו ואני זוכרת את הפעם הזאת שהלכנו למסעדה ושהתקעשתי שאני ישלם, וכמעט הלכנו מכות, ישר העלתי לעצמי חיוך, ואז אלכס בא אליי ושאל אותי מה קרה, וסיפרתי לו והוא לא ידע מה לומר.. אני ואלכס התחברנו, והרגשתי שאני מתחילה לסמוך עליו.

כל הזכרונות, העלו לי הרבה רגשות, אני מבולבלת ברמות, אני לא יודעת איפה אני, למה הגעתי לפה ועכשיו הזכרונות הורסים אותי, הורגים אותי מבפנים, זה מפחיד המחשבה על זה וקשה לי לחשוב על זה אבל כל פעם שאני רואה את ההורים שלי את וויליאם, אני מרגישה געגוע בלתי מוסבר ומעל הכל אני מרגישה חסרת כל.

אני ואלכס התחברנו ממש, הוא לא כל כך נורא כמו שחשבתי שהוא, לאט לאט הזכרונות של מה קרה באותו יום מפחיד שגורם לי צמרמורות בלתי ניתנות לשליטה, כל הזכרונות חוזרים אליי בהדרגה, אני זוכרת שחטפו אותי, קבוצה של אנשים ישר אחרי הדייט שלי עם וויליאם, אני זוכרת שהייתי בחדר מאובק מאוד עם ספה אדומה ישנה מאוד, והיה שם מזרונים .. אני זוכרת הכל במטושטש, אבל הרופא אומר שזה ממש התקדמות ובעוד קצת זמן אוכל להשתחרר..

ניל מתנהג אליי ממש רע, הוא לא מתייחס אליי כשאלכס לא נמצא, אני לפעמים שואלת אותו שאלות, והוא גורם לי להרגיש מושפלת, הוא גורם לי להרגיש טיפשה, הוא עונה לי כאילו הוא עושה לי טובה בכעס ובעצבים, ובכלל לא נחמד לי להיות בחברתו.

לפעמים אני תוהה לעצמי, מה היה קורה אם לא היו חוטפים אותי, מה היה קורה אם הייתי ממשיכה בחיים שלי, האם וויליאם היה מספר לי את סיבת החטיפה, או ממשיך לשקר לי ולא לגלות חלקים מהחיים שלו, שהוא מסתיר..

אני מתגעגעת אל כולם , אני מתגעגעת לבית החם, אני מתגעגעת לקייט, אויי קייט כמה זמן לא ראיתי אותה, אני לא יכולה בלעדיה, למי אני יספר את כל מה שעבר עליי, למי אני אפרוק ובאמת יבין אותי ויתמוך בי ?! למי ?! החור הזה בלב שנוצר בעקבות שקייט לא נמצאת לידי הלך וגדל, הלך והתרחב, ואני מרגישה חסרת אונים, אני מרגישה כאילו כל המשקל של העולם נופל עליי, כולם מצפים ממני ליותר מידי דברים, הרופא רוצה שאני ייזכר, ניל כופה עליי להפסיק לדבר ולהציק לו, ואלכס אלכס פשוט נחמד אליי, ומשתף אותי לפעמים בבדיחות או בחיו הפרטיים, אך לפעמים מספר לי טראומות מהילדות שלו ושל ניל, וזה מפחיד עד כמה שאפשר לראות את הפחד בעיניים של אלכס כשהוא מספר

״אני זוכר, אני זוכר שאמא שלי שהייתה הכל בשבילי כיוונה אליי אקדח, אני זוכר שאבא שלי שכל כך אהבתי אותו רצח את אחותי הקטנה, את בלה, איזבלה הקטנה, אני ככ מתגעגע אליה, אני מרגיש שהיא תמיד נמצאת פה לצידי, אבל זה הכל שקר, היא לא באמת נמצאת פה, הכל בגלל הבוס המזדיין הזה, הוא גרם למשפחה שלי להתפרק, אני זוכר שאני וניל ניסינו להתמודד מולם, לקחנו להם את האקדח, שהיה מונח להם על השידה בחדר שינה, אבל לפני שהספקנו הם התעוררו, ואיימו עלינו, זה היה מפחיד ומלחיץ וחשבתי שהם הולכם להרוג אותנו, הוא הרס אותנו, הוא שבר אותנו, הם הלכו שבי אחריו, הוא שינה אותם מקצה לקצה השני, הוא שינה את ההורים שלי, ההורים שלי״ הוא אמר והתחילו לרדת לו דמעות, אני כבר נשברתי בהתחלה. דמעות עגולות ושמנמנות ירדו על לחיי, ולא הפסקתי לבכות.

״בני כמה הייתם ?״ שאלתי לאחר שנרגענו קצת

״ היינו בני 14״ אמר לי וקיבלתי שוק רציני