חזרתי הביתה כלכך מיואשת, עייפה ומתוסכלת
הרגשתי חלשה באותו הרגע, לא הרגשתי את הרגליים, והרגשתי חולשה גדולה, נכנסתי להתקלח והלכתי לישון
אחרי לילה שכולו הייתי ערה, קמתי מוקדם מהרגיל והכנתי ארוחת בוקר לכולם.
אחרי שעה וחצי הוריי קמו, והלכתי להתלבש, נכנסתי להתקלח, ציחצחתי שיניים, והייתי מאורגנת, נפגשתי עם קייט, והלכתי לבצפר ברגל איתה. לא העברתי אפילו מילה אחת עם הוריי הבוקר אמרתי לקייט כשהלכנו.
"אבל למה, זאת לא אשמתם שההורים של וויליאם לא רוצים קשר" אמרה לי
"זה כן, הם אפילו לא מנסים, אז איך הם יצפו שהם יחזרו לדבר איתם, כשהם לא עושים כלום" אמרתי עצבנית
"אמה, את לא יודעת את הצד שלהם"
"טוב קייט, אין לי מצב רוח לדבר, גם ככה לא ישנתי כל הלילה, אל תוסיפי לי עוד" אמרתי לה
"סליחה שאני מנסה לעודד ולעזור"
"אבל את לא מצליחה אז סתמי" אמרתי לה
"טוב, כשאת לא עצבנית דברי איתי, אני לא יכולה לשמוע אותך כרגע"
אמרה לי, די נפגעתי אבל אני יכולתי להבין אותי, בטח נראיתי והתנהגתי נורא.
בבית הספר נרדמתי ברןב השיעורים, הפעמים היחידות שלא ישנתי שהמורה העיר אותי ושלח אותי למנהל, הוא הרשה לי לישון במשך שעתיים על הספה הגדולה שלו בהבטחה שאשלים את כל החומר שהפסדתי
אחרי יום מייגע וארוך חזרתי לבית, והתקשרתי לוויליאם, הוא מסנן אותי זה מוזר.
התקשרתי כמעט 5 פעמים והוא ניתק את השיחה. שלחתי לו הודעה
"וויליאם, למה אתה מסנן אותי ?"
"אני לא יכול יותר, אני חושב שאנחנו נפרד"
"מה ? ככה אתה מוותר ? סבבה , אז תשכח ממני ואני אשכח אותך, לתמיד"
לא הצלחתי להפסיק לבכות, לא הצלחתי להחזיק את שטף הדמעות שזרמו על מורד לחיי, עד שנרדמתי בבכי
YOU ARE READING
אומץ זה שם המשחק
Romanceהסיפור אומץ זה שם המשחק מספר על ילדה, שאמא שלה עזבה אותה בגיל מאוד צעיר. היא כועסת עצובה נרגשת נכבשת וכו׳ על ידי וויליאם הילד החדש של הכיתה אשר בא מלונדון, ואמה מתאהבת לאט לאט בו. המשך קריאה מהנה.
