אומץ זה שם המשחק

פרק 23

~לפני 16 שנה~

נקודת המבט של אליזבת׳

איי, איזה כאבים צרחתי וצרחתי אבל התינוקת לא יצאה ממני, הרגשתי שאני מסוחררת מאוד אבל נלחמתי , כאב לי כלכך, הזעתי גם זה הוסיף וגרע יותר, כאב לי צרחתי מכאב, עד שהיא יצאה ממני סוף סוף.

9 חודשים סחבתי אותה האכלתי אותה, הקשבתי לה והיא הקשיבה לי, השמעתי לה מוזיקה והיא בעטה בי, אהבתי אותה מיד אהבתי את אמנדה- אמה.

נקודת המבט של ריצ׳ארד

אני לא מאמין, הייתי בשוק איזה תינוקת יפה, איזה יופי !! אני ראיתי אותה ונדהמתי נדהמתי מיופיה, היא כלכך קטנה, והיא מחזיקה לי את היד, שומרת עליה מכל רעה, ישר ידעתי שהיא תהיה יפה, וידעתי שאני אוהב אותה ואת אמא שלה.

אבל משהו קרה, שמעתי צפצוף ארוך, ולא הבנתי מה קרה, מה קרה לאשתי לאליזבת׳ מה קרה לה, ואז נפל עליי הגרוע מכל, היא התעלפה, אני הייתה מיואש, מפוחד, מודאג, מבועת ומה עוד

אחרי שלוש שעות שלמות עד שהיא קמה, הרופא יצא אליי, ואמר לי

"אני מצטער, אבל אשתך חולה בסרטן המוח, ישלה גידול סרטני במוח. אנחנו מנסים בכול יכולתנו, היא תצטרך לעבור ניתוח". אמר לי

אני נפלתי על ברכיי צרחתי, בכיתי, צעקתי, אמרתי שלא יכול להיות, אשתי לא יכולה לעזוב אותי אני לא מאמין, אני פשוט לא מאמין זה לא קורה לי, אני לא יכול להתמודד אין לי את הכוחות האלו להתמודד עם זה לבד, רוב המקרים שיש סרטן אנשים מתים, ואני לא מוכן שאשתי שלי, שאהבה שלי תמות, אני לא מוכן, צרחתי וכמה שניסו להרגיע אותי לא הצליחו

נקודת המבט של אליזבת׳

כשקמתי נפלה עליי הבשורה שאני ימות, שיש לי סרטן ושאין סיכוי שאני יחייה כי הגידול בשלב מתקדם ושאפילו שאם אני יעשה את הניתוח הוא לא יעזור כי אין את כל המכשירים בשביל להצליח בניתוח.

אז אמרו לי שאני צריכה לטוס לקנדה ששם יהיה לי סיכוי לחיות, וזה מה שעשיתי, אני טסתי, בלי ידיעה אם אני יחזור או אמות

----------------------------------------------------

אני מצטערת שלא פרסמתי כבר הרבה זמן, יש לי הרבה מבחנים זאת תקופה כזאת אבל ביום חמישי אני יוצאת לחופש ואז אני יוכל להמשיך עם הסיפור..

וחוץ מזה מה דעתכם, תגובות יתקבלו בשמחה, ואם יש לכם הערה או משהו תגידו תכתבו וכמובן תצביעו ..