ישלי הודעה ממש חשובה
אמרו לי לכתוב בשביל עצמי ולא לכתוב בשביל אף אחד, אבל אני מרגישה שאין לי טעם לכתוב, לא באלי כי אתן לא כותבות לי, לא מגיבות לי, לא נותנות לי השראה כלום, ואם אתן כותבות אז זה תמשיכי, זה מעליב כי זה מרגיש שאתן מזלזלות בי
אני בכוונה חיכיתי שבועיים, כי רציתי לראות אם יש הגבות או שאפילו תשלחו לי בפרטי או בצ׳אט מה אתן חושבות אם ישלכן רעיון להוסיף או עידוד , אז בבקשה כי בלי זה אין לי חשק ואינלי טעם, כי הסיפור כבר נבנה בראש לי, אם אתן רוצות שאני אשתף אותכן בו, תגידו לי אבל עכשיו אני כותבת את הפרק הזה בשביל אלו שכן כתבו שהם היו ממש מיעוט, אני מקווה שאתן כן תגיבו על הפרק הזה
תהנו נועם
_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_
"אני אוהבת חופי ים"
"גם אני אוהב" חייך אלי ילד זר,אבל חתיך.
התקדמנו לעבר שמיכה ועליה נרות,שמפניה וקצת אוכל.
הופתעתי,מחייכת.
התרוממתי אל הילד הזר ונתנתי לו נשיקה סוחפת.
התעוררתי בבהלה,מחשבותי מבולבלות ומפוזרות.
מי זה הילד מהחלום?
לא! לא חלום....זה זיכרון! ידעתי פתאום,מחסירה נשימה.
"וויליאם" לחשתי בשקט.
השם קיבל פתאום משמעות על שפתי.
ידעתי שזהו הילד הזר שנישקתי,אבל לא מעבר לזה.
עצמתי את עיני,מנסה לשחזר את החלום בראשי.
הציפצוף של קוצב הלב הפריע לי להתרכז...
התחשק לי לקרוע את החוט המחבר את המכשיר לאחת מאצבעותי,אבל הרגעתי את עצמי, כי ידעתי שאם אני אנתק זה עלול לגרום לי משהו ואני לא רוצה עוד סיבוכים אני רוצה לצאת מהמקום הזה
איך הגעתי לכאן?!? למה אני פצועה וידי משותקת?!? המשכתי לשאול את עצמי בבלבול שאלות שכבר ענו לי עליהן,אבל התשובות רק בילבלו אותי עוד יותר.
ואיפה לעזאזל ההורים שלי?!? יש לי
בכלל הורים?!?
רציתי לצרוח,לברוח מהחדר הלבן המוזר,לחפש את הילד מהחלום.
הוא יגן עלי! הייתי בטוחה פתאום,הוא ישמור עלי!
שפשפתי את עיני בעייפות.
כבר כמה ימים שאני לא מצליחה לישון...כל לילה חלום אחר,וכל חלום מציאותי יותר מקודמו.
אלו זיכרונות,אמר לי הרופא...
אם אלו הזיכרונות שלי..אז אני רק רוצה לשכוח...נזכרתי במה שקרה לפני כמה ימים.
לא יודעת מה הפחיד אותי יותר בחלום/זיכרון שגרם לי להתעורר בצרחות...אולי היה זה החדר השחור שהייתי בו..אולי העובדה שהייתי קשורה באזיקים מכאיבים לספה אדומה ומאובקת...אולי תחושת הבהלה שמילאה אותי,מפצירה בי לברוח מהמקום.
כך או אחרת,תוצאה הייתה שהתעוררתי ,צורחת שאני לא יכולה
לברוח..
האיש שישב ליד מיטתי,נראה לי שהוא אמר שקוראים לו אלכס,תפס בידי בבהלה,מנסה להרגיע אותי.
המכתי לצרוח בבהלה,עכשיו גם בגלל שלדעתי אלכס הזה,הזר והמפחיד,הופיע גם בחדר השחור והחשוך.
נאנחתי והרחקתי את הזיכרון ממוחי,ממשיכה לבהות בדממה בתקרה.
ידעתי רק שני דברים בוודאות:
1. אני רוצה את ההורים שלי!
2. אני צריכה למצוא את אותו ילד מהחלום,ידעתי.
אני צריכה אותו...את וויליאם...
אני מרגישה שאני בחור שחור, שאי אפשר לצאת ממנו, אבל אם אני אפגוש את ויליאם, אולי הוא יציל אותי ממנו ימשוך אותי בחזרה למעלה
YOU ARE READING
אומץ זה שם המשחק
Romanceהסיפור אומץ זה שם המשחק מספר על ילדה, שאמא שלה עזבה אותה בגיל מאוד צעיר. היא כועסת עצובה נרגשת נכבשת וכו׳ על ידי וויליאם הילד החדש של הכיתה אשר בא מלונדון, ואמה מתאהבת לאט לאט בו. המשך קריאה מהנה.
