שמועות

פרק 13:

סליחה מראש אם יש שגיאות כתיב כי אני ממש ממהרת ולא הספקתי לעבור ולתקן את עצמי.... תהנו❤️

״איתי סוף סוף באת, יאלה בוא הולכים״
תמר אמרה לאיתי, היינו בבית של תמר ואכלנו קצת חטיפים, ושתינו נסטי, תמר נהייתה מסטולה מהנסטי, אל תשאלו אותי איך.
״מה לאן? מה יש לה?״
איתי שאל לא מבין, אורן עשה פרצוף על עזוב זה מסובך ואני צחקתי.
״הולכים לריפה, ותמר די לשחק אותה שיקורה״
אמרתי לה וצחקנו, תוך חמש דקות היינו בכניסה בריפה שכל המסטולים כבר שפוכים בחוץ ומחפשים מוניות, כולם נכנסו ואני אחריהם.
״אל תסתובבי ימינה אבל דור שם, יושב עם אדם״
אורן לחש לי, ובכוונה היסתובבתי,אין לי ממה להתבייש, בכל מקרה הוא יראה אותי עוד הערב, חייכתי לאדם והלכתי אליהם להגיד שלום לאדם.
״לומי ישווה אחת מה קורה יפה?״
אדם אמר ודור פשוט היסתכל עלי כאילו אני עוד ידידה של אדם, הוא לא עשה פרצוף או משהו פשוט בחן אותי והמשיך לשתות מהשתיה שלו, אני חושבת שזה אלכוהול.
״בסדר נסיך, מה איתך?״
שאלתי והבאתי לו חיבוק.
״באמא שלך לום דור עוד שניה מתפוצץ תעשי לי טובה תלכו מפה זה לא יגמר בטוב, ביומים האלה שלא דיברתם עשו לו ממש רע״
אדם לחש לי בזמן החיבוק, אני לא יודעת מה קורה עם דור אבל שיהיה לו בכיף, אני לא מכוונת ללכת מכאן רק בגללו, הוא לא מזיז לי יותר מידי.
״אני בפנים אדם נדבר״
אמרתי בחיוך והלכתי משם, לא מתאים לי כל החרא הזה של הפרצופים הנפגעים, אפילו שדור לא עשה פרצוף, אני פשוט אשמור ממנו מרחק כל הערב.
״איפה היית?״
איתי שאל אותי שישבתי לידו בבר והזמנתי נסטי.
״סתם אמרתי שלום לאדם, איפה אורן ותמר?״
שאלתי ששמתי לב שהם לא נמצאים לידנו.
״תמר מתלהבת ורצה לרקוד וכמובן שאורן אחריה שומר עליה״
הוא הסביר והנהנתי.
״לום נכון?״
שמעתי קול נשי מאחורי, איתי היה עסוק בלפרלטט עם הברמן שניראה לי גם הומו, הסתובבתי ושחר מלכה הייתה מולי, הייתי בשוק, זה היה ממש מוזר, כל הסיפורים שדור סיפר לי עליה הופיעו לי בראש.
״כן, את שחר נכון?״
להתעלם ממנה, לא ילך, לעשות כאילו אני לא מכירה אותה יהיה טיפשי כי זה ברור שאני יודעת מי זאת.
״ברוכה הבאה לנפגעות דור״
היא אמרה וישבה לידי בבר, צחקתי.
״מה מצחיק?״
היא שאלה לא מבינה, היא חושבת שאני אתחבר אליה עכשיו ונהיה חברות טובות שלא אוהבות את דור, רק חבל שהיא לא יודעת שאני ודור לא היינו חברים באמת.
״סתם, כי את יודעת, את בגדת בדור לא הוא בך״
אמרתי בגיחוך נזכרת בכל מה שדור סיפר לי פעם, אני בחיים לא אשכח את הפרצוף שלו שהוא דיבר עליה.
״נכון, מודה, אבל אחרי זה הוא בגד בי גם״
היא אמרה, גיחכתי, הילדה הזאת פשוט עולב.
״אחרי שאת בגדת בו, הוא בסהך הכל רצה להיות הוגן ולהחזיר לך את יודעת, הוא באמת אהב אותך, הרסת אותו, שברת אותו, ועוד יש לך אומץ להגיד שאת נפגעת ממנו?״
אמרתי בגיחוך, אני לא מכירה אותה וגם לפי הסיפורים של דור אני לא מעוניינת להכיר.
״טוב עזבי את הסיפור שלנו, את נפגעת ממנו לא?״
היא שאלה, צחקתי לעצמי בראש, עכשיו הכל מובן היא באה להוציא ממני מידע, אני אשתף איתה פעולה.
״לא, אני לא רציתי לדבר איתו, הוא המציא על החבר שלי שמועות, אני לא מעוניין לדבר איתו, והחלטנו שנשאיר את זה ככה״
אמרתי לה והיא צחקה, לא עשיתי פרצוף מבולבל או משהו כזה פשוט חיכיתי שהיא תדבר.
״ידעתי שבסוף תריבו על משהו מפגר כזה, תביני לום, את קטנה מידי לעולם כזה, אני בכלל לא מבינה מה את עושה פה בשעות כאלה, כנראה שהשמועות נכונות את זונה״
היא אמרה את זה כאילו זה היה הדבר הכי מובן מאילו.
״את לא מכירה אותי, ואת שופטת אותי ישר על פי השמועות ששמעת, את ילדה חסרת חיים אם בכלל חשבת על מתי אני ודור רבנו ולמה, לא רוצה להתערב יותר מידי אבל באמת שאת צריכה לשחרר״
אמרתי לה, היא לא ציפתה שאני אגיד את זה, אחד הדברים שלמדתי בחודש האחרון זה שפשוט צריך להגיד את האמת והכל יסתדר מעצמו.
״וילדה בת שתיים עשרה מסבירה לי איך להתנהג״
היא גיחכה, הינהנתי בתשובה.
״את יודעת שאני צודקת, ואני גם לא מצפה שתודי בזה ובטח שלא מולי, תשימי לב למה שקורה סביבך, אני חושבת שקצת איבדת את זה בזמן האחרון. ודרך אגב אני בת שש עשרה״
אמרתי וקמתי משם בדרכי לשירותים.
״וואט אבר״
היא צעקה שהלכתי, בדרך לשירותים ראיתי את דור, הוא ישב עם אסי, אדם ועוד חברים שלהם, הוא בדיוק אמר משהו וכולם צחקו והוא איתם, אני שמחה שטוב לו, מעניין אם מה שאדם אמר לי באמת נכון, כי לפי מה שאני רואה, דור פשוט נהנה מהחיים כרגע ואני שמחה שזה קורה, אם כל מה שהוא עשה לי, בכל זאת עברנו הרבה ביחד אני לא יכולה לשכוח חודש מהחיים שלי בשניה, אני גם לא רוצה לשכוח, כי למדתי הרבה מהחודש הזה, הוא היה פשוט חוויה אחת גדולה, שנקרא לה במילה אחת, דור, היום אני יודעת בוודאות שאני ממשיכה את החיים שלי שאני שלמה עם עצמי ויודעת מה מצפה לי ומה עברתי, הכרתי עוד כל כך הרבה חברים טובים בחודש הזה, שאני בטוחה שמתי שאני אצטרך עזרה הם יעזרו לי, ואני להם, לא יכולתי לבקש יותר, בכיתי, צחקתי, נהנתי, היום אני יודעת שאני מאחורי כל השיימינג שעשו עלי, עוד שבוע תיצא הכתבה, ואחריה ההצגה שלי, אין יותר מאושרת ממני בעולם, זה נשמע מוזר כי לפני שניה בכיתי כמו מטורפת לכתב על כל מה שעברתי, ועכשיו אני שמחה שזה קרה, מטעויות לומדים, ואני יעשה עוד הרבה טעויות בחיים שלי, מבלי החודש האחרון, החיים שלי פשוט היו משעממים מאוד, ובכללי צרות ובעיות זה מה שעושה את החיים שלנו יפים וטובים, לא משנה איזה בעיות, אם טובות או רעות, בסופו של דבר אנחנו עוברים הכל, ונעבור עוד הרבה, גם אחרי המוות יש חיים, ולפחות נדע שחיינו חיים טובים ומאושרים, אני מעריכה עכשיו הרבה יותר את מה שיש לי, ואת החברים היפים שלי שאני לא אוותר עליהם לעולמים, את תמר, אני אקח לעד ואזכור בלב, וככה גם את אורן, שבתכלס הוא לימד אותי המון, ואפילו בזכותו הכרתי מקום קסום בעיר שלנו שבלילות אפשר ללכת לשם, את איתי, שתמיד ידע מה להגיד לי, וכמובן את אדם שתמיד צחק איתי על דברים, והכי חשוב, לעולם לא אשכח את דור.
לפעמים יש את הרגעים האלה בחיים שאתה פשוט חושב על הכל, ומבין כמה טוב יש לך בין הידים, ברור שיש גם רע, אבל אם אתה לוקח את הדברים הטובים, הכל נראה לך טוב בחיים אפילו הבעיות הכי גדולות שלך אתה תמצא להן פיתרון רק אם תסתכל רגע על מה שיש לך ולא על מה שאין לך, אלה החיים שלי, לא יכולתי לבקש יותר, כי טוב לי ככה, וכל מה שעברתי ואני יעבור, אני אדע שככל שהזמן עובר אני רק לומדת יותר ויותר.
״ילדה מה נתקעת זוזי״
מישהי צעקה לי והתעוררתי מהחלום שנכנסתי אליו, קלטתי שגם דור הסתכל עלי, אני לא יודעת כמה זמן זה אבל מסבר ששנינו בוהים אחד בשני כבר הרבה זמן, הערתי את עצמי והלכתי חזרה לבר, איתי כבר לא היה שם, חיפשתי את אורן ותמר ברחבת ריקודים, אחרי עשרים דקות של חיפושים לא מצאתי אותם בכלל, הטלפון שלי צילצל ועל המסך הופיע השם אורן.
״איפה אתם?״
צעקתי שעניתי, לא שמעתי כלום בגלל כל המוזיקה הרועשת שהייתה, ויצאתי מהריפה.
״אנחנו כבר באוטו בדרך לבית, מישהו רקד עם תמר ומבלי ששמתי לב הוא משך אותה לשירותים אבל עצרתי אותו ועכשיו הכל בסדר, דברי עם איתי הוא עדיין שם, ואם אין לך איך לחזור תתקשרי אלי טוב?״
אמרתי לו סבבה וניתקתי, עכשיו אני צריכה למצוא לעצמי טרמפ, רק לפני שניה שמחתי איזה חברים טובים יש לי ועכשיו הם נוסעים לי מבלי שאני ידע ומשאירים אותי לחפש טרמפים בלילה, נאנחתי כי זה מעצבן, אבל אני לא מאשימה אותם בכל זאת תמר עברה הטרדה.
״נסעו בלעדיך?״
רק זה מה שאני צריכה עכשיו, איך הוא אוהב להידחף לי לדברים זה לא יאומן.
״לא עניינך״
עניתי בקרות, ובאתי ללכת אך הוא עצר אותי.
״תעני״
הוא התעקש, זה פשוט לא יאומן, אוף, חשבתי שהוא יהיה בסדר ויניח לנפשי, לא הספיק לו כל מה שקרה היום בבית הספר.
״עזוב אותי, הכל בסדר אני אסתדר״
אמרתי משתחררת מהאחיזה שלו אך הוא ישר עצר אותי שוב.
״לום מה קרה?״
זה מעצבן, הוא חושב שהוא פשוט יכולה להיכנס לי לחיים בשניה.
״אור, עזוב אותי זה לא עניינך״
הוא פשוט ממש מזכיר לי את דור, אני לא מבינה מה יש לו אבל הוא צריך לשחרר קצת.
״איפה פיקאסו?״
הוא שאל, הסתכלתי לצדדים לבדוק שאף אחד לא מסתכל, הספיקו לי כל השמועות האלו גם ככה.
״הוא ותמר נסעו לבית״
עניתי בקצרה, הוא עקשן ברמה ממש מעצבנת, אפילו קצת יותר מדור.
״והם השאירו אותך פה לבד?״
הוא לא שם לב למה שקורה עכשיו, אני עומדת מולו לבד, זה לא שאני נמצאת לידם הילד פשוט חסר שכל.
״מה זה החקירות האלה עכשיו?״
שלא יעצבן אותי, אני גם ככה עצבנית.
״טוב בואי אני אחזיר אותך״
הוא אמר והתחיל ללכת לחניה חושב שאני יבוא אחריו כמו פודל.
״אני לא צריכה טובות תודה״
אמרתי והלכתי משם, חיפשתי את איתי, היתקשרתי אך הוא פשוט לא ענה לי, הייתי כבר מיואשת, והעצה של אור עלה לי לראש, אבל כבר פיספסתי את הרכבת, והוא בטח כבר מסטול, החלטתי בסופו של דבר לחזור ברגל ממש כמו פעם שרון היה מבריז לי ולא היה לי איך לחזור, כמו גדולה הייתי הולכת לבדי לבית, אז שום דבר לא השתנה.
התחלתי ללכת, הרגשתי שנועצים בי מבט, הסתובבתי אבל לא ראיתי אף אחד, המשכתי ללכת בידיעה שמישהו מסתכל עלי ובוחן אותי, הסתובבתי איזה מליון פעם, עד שהחלטתי שאני דופקת ריצה לבית, התחלתי לרוץ ונשמעה צפירה מאחורי, קפצתי מהבהלה, וקלטתי בזווית עני את האוטו של דור צופר לי, אין מצב שזה הוא, לדור יש אגו ממש בשמים בשביל שהוא יעקוב אחרי, פחדתי נורא, אני מודה זה ממש מלחיץ שאת מגלה שמישהו עוקב אחריך, התקרבתי לאוטו, האור סינוור אותי, הלכתי לצד השני של האוטו, והחלון נפתח ודור הופיע שם.
״תעלי״
הוא אמר, הלב שלי לא הפסיק לפאום, ממש כמו מוניטורים בבתי חולים שמתחילים למהר בקצב.
״תודה אבל לא תודה״
אמרתי והמשכתי ללכת, שמעתי אותו בא אחרי, הרגשתי את המבט שלו עלי.
״אמרתי לא תודה אם לא שמעת״
צעקתי לו ששמתי לב שהחלון של האוטו נשאר פתוח.
״שמעתי״
הוא ענה וזה מתחיל לעצבן אותי, הוא משחק אותה תמים, מה שממש לא בא לי בחשבון.
״יופי אז תפסיק לעקוב אחרי״
צעקתי לו בחזרה, ואני בטוחה שהוא שם לב שאני מתחילה להתעצבן, והוא גם יודע שמעצבנים אותי אני לא ממש חמודה אז אני ממש לא מבינה לאן הוא חושב להגיע בקצב הזה.
״לא עוקב אחריך זה שטח ציבורי״
הוא ענה, עשיתי פרצוף חמוץ, והוא גיחך, אל תשאלו אותי למה, כי אני בעצמי לא הבנתי.
״אתה ילד חרא״
אמרתי שנכנסתי לאוטו שלו, בכל מקרה היינו מבלים ביחד באי רצון, עד שהייתי מגיעה לבית שלי אז אני מעדיפה ללכת על הדרך הכי מהירה וקלה שזה אוטו.
״ואת נפלת בפח שלי״
הוא אמר והתחיל לנסוע לביתי.
״את לא שמה לב שחברים שלך הם לא באמת חברים אמיתים, הם השאירו אותך ללכת לביתך לבד בלילה מבלי השגחה, ולהם את קוראת חברים?״
הוא גיחך, לא עניתי לו, לא בגלל שהוא צודק, בגלל שאני ממש לא מתכוונת להתחיל לריב איתו, הקשר בנינו נגמר סופית, ואם הוא מתכוון להמשיך לשמור עלי שיהיה לו בכיף, לפחות אני ידע שאין לי ממה לפחד, אבל מעבר לזה הוא יכול לחלום, כי הוא פגע בי ובחברים שלי.
״ותתרחקי מאור, הוא בסהך הכל מחפש זיון״
הוא אמר, נו באמת, הילד הזה חי בסרט רע.
״לא זכור לי ששאלתי אותך אם להתרחק ממישהו או לא״
עניתי בקור, הוא גיחך, והמשך הנסיעה הייתה שקטה מאוד, כל תזוזה שלי שמעו, פחדתי שפתאום הוא יעצור בצד ויאנוס אותי אבל אז נזכרתי שבגלל שאנחנו עיר קטנה ישמעו הכל למזלי, אבל זה רק כי יש לי צרחות שרק אלוקים יודע מאיפה הן יוצאות.
״עדן ושירה ממש כועסות שתדעי״
זה כאב, כי זה שירה ועדן, אני אוהבת אותן הכי בעולם, אבל הן כועסות עלי ממש, כי אני לא מדברת עם דור, שירה שלחה לי הודעה של שלושה מילים ׳אני מאוכזבת ממך׳ לא עניתי לה, כי גם לא היה לי מה לרשום לה, ועדן שלחה לי מגילה, שהיא ממש עצובה שהיא שמעה שאני ודור רבנו, והיא גם אמרה תודה, ובסוף המגילה היא רשמה שאין לי מה לדבר איתה יותר כי היא ממש מאוכזבת ממני, זה הכי כאב, ושרט לי את הלב, הן היו ממש אחיות קטנות בשבילי, הן סיפרו לי הכל, אפילו על זה שהן קיבלו מחזור והן לא יודעות איך לספר את זה לדור, אני לא יודעת מה דור סיפר להן אבל הן ממש מאוכזבות וכועסות עלי, זה הדבר היחידי שאני מצטערת עליו.
״לילה טוב״
דור אמר שהגענו, יצאתי מהאוטו מבלי לומר מילה, לא עניתי לילה טוב בחזרה, אנחנו לא מדברים, הוא בסך הכל עשה לי טובה שהוא לקח אותי לבית, יותר מזה לא יהיה יותר, נכנסתי לבית, והדמעות עלו, אני לא יודעת למה אני בוכה, אבל פשוט הכל יצא ביחד, והכי כואב זה שאין לי את מי לשתף, תמר בטח בחלום השביעי, אורן ממש לא אופציה טובה, איתי בטח מסטול מהתחת מחפש הומואים להעביר את הלילה איתם, עם דור אני לא מדברת, עדן ושירה כועסות עלי רצח שאפילו הן לא מסתכלות עלי בבית הספר, ניסיתי לחשוב מי, גם משום מה לא הייתי עייפה, פשוט רציתי לצרוח ולשתף מישהו במה שאני עוברת אבל לא היה לי את מי, הרגשתי סגורה, כאילו אני לא באמת יכולה לבטא את הרגש שלי, הרגשתי אסירה בבית כלא שלא נשמה אוויר צח כבר כמה זמן.
״לא היה לי עוד למי להתקשר, ואני סתם רוצה לדבר עם מישהו״
אמרתי לו, אני בכלל לא חושבת שיש לו את המספר שלי.
״מי זאת?״
אור שאל, הוא היחידי שעלה לי לראש שאני לא מאוכזבת ממנו או שכועס עלי.
״לום״
עניתי וניסיתי כמה שיותר שלא ישמע שאני בוכה.
״שלחי לי כתובת אני בדרך״
הוא אמר וניתק, אני מרגישה קצת חרטה שהתקשרתי אליו, אבל זין על זה, שלחתי לו את הכתובת, הכנתי לי תה וחיכיתי שיבוא.
״מה קרה?״
אור שאל שראה שהעניים שלי אדומות, היינו בבית שלי, אחי וההורים שלי ישנו בקומה למעלה ככה שהם לא שומעים שם דבר.
״לא יודעת איך להסביר בכלל״
אמרתי והדמעות יצאו,  הוא חיבק אותי, וסימנתי לו שיבוא לשבת על הספה ושנדבר.
״תתחילי מההתחלה״
אור אמר, זה מפחיד איך בשניה אני חושבת שיש לי חברים טובים שדואגים לי, ואני מרגישה טוב מאוד שהבנתי דברים על החיים, ופתאום בום, הכל מתפוצץ בפנים מבלי בכלל שציפיתי לזה, החיים האלה יכולים להיות ממש מפחידים לפעמים.
״אני חושב שאת צריכה לשחרר, לקחת הכל ברגוע ולא להיות יותר מידי לחוצה״
הוא אמר, זה מה שאני אומרת לעצמי אבל עובדה זה לא עוזר בשיט.
״זה לא עוזר ניסיתי, אני לוקחת הכל בקלות אני באמת מנסה כמה שיותר להיות משוחררת, אבל כלום לא עוזר לי אור, אני פשוט מחכה ליום הזה שנסיים בית ספר ואני אוכל להתחיל חיים חדשים מבלי אף אחד שאני מכירה אפילו לא תמר, אני רוצה לשכוח מכל החברים שלי ומהעיר הקטנה והמסריחה הזאת, אני פשוט רוצה לברוח מהכל ולחיות בשקט ובשלווה, שאני יעשה מה שאני אוהבת, ושלא יחליטו לי או יתנו לי עצה, פשוט לעשות מה שבראש שלי שאני לא אסתכל על מה חושבים עלי, להיות אני ורק אני״
הסברתי לו והוא הנהן, אני כבר מתחרפנת מזה, כולם משגעים אותי, והכל הולך הפוך לגמרי מאיך שחשבתי שיהיה, רציתי צרות קיבלתי, אבל לא כאלה צרות, לא כאלה בעיות, אני הכנסתי את עצמי לזה ואני יצא מזה.
״אל תברחי, לברוח זה רק מראה כמה שאת לא בן אדם שמתמודד עם המצב, עד עכשיו היה לך כפית זהב בפה, עכשיו אין, זה החיים האמיתים לום תתמודדי, אנשים תמיד יהיו בעד עצמם, לא כולם כמוך, יש אנשים שיעצבנו אותך מרוב שהם חושבים אחרת לגמרי ממך ורואים את הדברים בצורה אחרת, אבל את מיוחד, את טובה מידי, רעה מידי, אלימה מידי, רגישה מידי, הכל מידי, נגיד כולם רגישים, כולם רעים, כולם, כולם טובים, אבל את רמה אחת מעליהם את יותר מידי מגזימה בתגובות שלך, את מנסה ללכת הפוך ממה שכולם עושים, אבל בעצם את בסופו של דבר עושה מה שכולם עושים, את צריכה להפסיק להסתבך עם עצמך ולחשוב כל הזמן, שהוא מרחל עלייך, והוא עשה ככה, והיא צעקה ככה, אז מה, שיהיה להן בכיף ומיצידי שיחנקו עם זה, את יודעת מי את והם לא אמורים לעניין אותך לום, אז תפסיקי, ואל תצאי מזה, כי נכנסת לזה ואת תישארי שם כמו גדולה ואת תראי שהכל בסופו של דבר לטובה ולרעה״
הוא אמר לי, לא היה לי מה לענות לו, מודה שהוא צודק, גם לא היה לי מה להוסיף, פשוט הרגשתי שזה נכון ונישקתי אותו, הוא מבין אותי, לא דור, לא תמר, לא אורן ולא איתי, אף אחד מהם לא באמת הבין אותי וידע מי אני, הוא הבין אותי וקרא אותי בשניות ספורות, הוא באמת יודע מה אני שווה, ואף אחד אחר לא, אני לא אוהבת אותו אבל אני יודעת שיש בנינו משהו, והנשיקה הזאת היא לא סתם, אני מקווה שלא, כי בנתיים הוא ממשיך את הנשיקה ואני מובלת אחריו, חיכיתי לרגע הזה שאני באמת באמת ארגיש שאני עושה משהו נכון ושאני ידע שזה נכון מבלי חרטות או התלבתויות.
״אני לא אוהב אותך, אבל יש בנינו משהו״
הוא אמר בדיוק את מה שחשבתי עליו וצחקתי, פשוט צחקתי בקול, הוא הסתכל עלי מבולבל ולא הבין מה יש לי.
אחרי שעתיים של דיבורים ואני פשוט גיליתי עליו דברים שבחיים לא חשבתי שהוא היה עושה אותם, הוא כמו הנפש התאומה שמשלימה אותי, הוא החצי החסר שלי, החיים האלה פשוט לא מפסיקים להפתיע ואני אוהבת את זה כל כך.
״תודה״
אמרתי בחיוך, וחיבקתי אותו.
״בקטנה את יודעת״
הוא אמר בחיוך וצחקתי.
״אז מחר המשפט?״
הוא שאל והנהנתי, מחר בעשר בבוקר, העורכת דין שזו דודה שלי עשתה לי הכנות לפני כמה ימים, היא אמרה לי לא לקלל, להגיד את האמת ולשחק אותה מסכנה, וכל הבולשיט הזה.
״אתה תבוא?״
שאלתי בחיוך, הוא הסתכל עלי בפרצוף מבולבל.
״את רוצה שאני יבוא?״
הוא שאל והפרצוף המבולבל נשאר.
״אם לא הייתי רוצה לא הייתי שואלת״
עניתי בהתחכמות והוא חייך אלי.
״אני אגיע״
הנהנתי, אני באמת מקווה שהוא יגיע, כי אני חושבת שיהיה ריק מחר חוץ מהמשפחות של שנינו לא יהיו עוד.
״לום לא משנה מה תעשי מחר ומה תגידי שתדעי שאני גאה בך כי זה לא פשוט מה שאת עברת״
הוא אמר שנייה לפני בדיוק בא לעזוב, ולהיפרד ממני, הוא חיבק אותי, לא עמדתי בפיתוי ונישקתי אותו, כמו שהוא אמר מקודם ׳אני לא אוהב אותך אבל יש בנינו משהו׳ אז אני אזרום עם המשפט הזה כי הוא פשוט נכון לעכשיו.
״בהצלחה״
הוא אמר בסוף הנשיקה חייכתי אליו והוא אלי.
״לילה טוב״
לחשתי והוא יצא מביתי, סגרתי את הדלת וחייכתי חיוך גדול, ממש גדול, לעולם לא חשבתי שארגיש יותר טוב מעכשיו, אני חושבת שאני מתחילה להתאהב, ובכלל לא ציפיתי שזה יקרה, אבל אני זורמת מה שיהיה יהיה.