לילית אדומה

פרולוג

אזמריל התקרב בצעדים מהוססים לדלת הנחושת שהתנשאה עד קרוב לתקרה. רעד לא רצוני עבר בו כשעיטורי הנחשים על הדלת צפו בו בעניין, מצליפים בלשונם. קול צעדיו הדהד במסדרון הריק, אבל כל שהצליח לשמוע היה את פעימות ליבו המהירות. הדלתות נפתחו באחת בידי זוג שומרים, ועורו האדמדם החוויר כשהמלך נגלה לעיניו. הוא מיהר להשתחוות, מצחו פוגע חזק מדי ברצפה החמה.
"אדוני, אני נושא הודעה חשובה!" צייץ, קולו מעווט מפחד. הוא היה כמעט בטוח שהמשרת השני רימה כשהטילו את הקוביה. לא היה הסבר אחר למה שנאלץ לעשות.
המלך הביט בו בקוצר רוח, מרוגז מההפרעה הלא צפויה. "אמרתי לבלסם שאני עסוק. אל תפריע לי."
אמר והתקדם בצעדים רחבים בחזרה אל אגף הזהב.
אזמריל התרומם, מוצא את עצמו רודף אחרי קצה הגלימה המלכותית. "אב-ל... אבל זה חשוב! פקדו עליי למסור אותה בהקדם."
"אתה לא יכול לשמוע? ביקשתי במפורש שלא יפריעו לי. לך!"
עיניו של המשרט נפערו כשקלט שבצעדים בודדים נכנס אל תוך אחד מחדרי המלך. שולחן העץ הענק היה הדבר היחידי במקום שלא צופה בעיטורי זהב. אבני ההחלמה הסגולות המשובצות בקירות יצרו דפוס של נשים רוקדות. הוא תהה לרגע מה עשו הנשים שזה הגיע להן. שני שומרים שריריים תפסו בו מאחור והחלו לגרור אותו בחזרה למסדרון הריק.
"זה לגבי הנסיך!" צעק בפתאומיות, שהפתיעה אפילו אותו. המלך קפא באחת, ואז הסתובב אליו באיטיות.
"מה. אמרת."
"הייתי בסיור הבוקר וכשהגעתי המעגל כבר היה שבור. אני נשבע שלא יכולתי לעשות דבר. כשחושבים על זה," צחקק בעצבנות, "זה בטח לא קרה בכלל במשמרת שלי!"
תוך רגע המלך כבר גהר מעליו, עיניו חרכים חשוכים חסרי נשמה.

"תגיע לעיקר. תגיד שניסה לפתוח במרד."
נשימותיו הרדודות של המשרת התקצרו. גם הוא שמע כמו כולם את הסיפורים הישנים, אלו שסיפרו על המצב שהיה לפני שהמלך הנוכחי עלה לשלטון. לכן בלע בכוח את אכזבתו כשאמר, "ל-לא." 

היחיד שיכול היה לקחת את מקומו לא הקים מרד- "הוא ברח."