לילית אדומה

פרק 3

ברי פתחה את דלת המקרר בתנופה ובהתה בתוכנו. לא היה שם דוגלי, אבל היו שם כמה דברים שהריחו כמוהו.
לבסוף היא התפשרה על שניצל תירס, ובזמן שהתחמם חיפשה קערה ישנה, לשים בה מים. אוי, כמה שאמא שלה תכעס... רק בשביל זה שווה להסתכן בכלבת.
המקרוגל ציפצף.

"היי חמודי חמוד!" קראה בחמידות מוגזמת. היא קראה פעם באיזה מאמר שכדאי לדבר לכלבים כמו לילדים קטנים, ככה הם מבינים מטון הדיבור שלך שאת בעדם, או משהו בסגנון. במאמר זה נשמע חכם והגיוני, אבל במציאות... היא הרגישה ממש מטומטמת.

"אז, רוצה שניצל תירס?" שאלה. אוי מצויין, עכשיו היא מתחילה לדבר לחיות.
אבל היי, לפחות הוא לא יוכל לדבר בחזרה. נו טוב, אין לה מה להפסיד- חוץ מזה שכלב אחד יחשוב שהיא משוגעת כמובן.
"אתה יודע, בחיים לא חשבתי
שכלב יהיה הפסיכולוג שלי...
אבל נו, החיים מוזרים. אתה מוכן להיות הפסיכולוג שלי, נכון?"
הכלב לא הגיב, אז היא זרקה לעברו את חתיחת הסויה שקרויה שניצל ונשכבה על הדשא היבש, בוהה בעננים זזים.
"אתה מבין, הכל התחיל ברגע
שנולדתי... זה היה חייב להתחיל שם, כי לפני זה עוד לא נולדתי, מבין?"
מישהו כחכך בגרונו והיא קפצה לישיבה בבהלה, מבטה מתמקד בכניסה של הבית. יכול להיות שמישהו שמע אותה? אבל לא, שביל הגישה היה ריק. אפילו הרחוב היה ריק.
השעה היתה בין שתיים לארבע, הזמן הכי שומם ביום. אז מי זה יכול להיות? היא העיפה מבט לעבר המחסן, אבל במקום לראות צללית של כלב היא ראתה שם אדם.
"מה- מי?" שאלה בתדהמה, בקושי מצליחה להשאיר את הלסת שלה במקום, ולא פעורה בצורה מגוחכת. אם מישהו היה נכנס למחסן הוא היה צריך לעבור ממש מעל הראש שלה, והיא בטוח היתה שמה לב לזה. ולא רק זה, אלא שגם נראה שהכלב נעלם.
ברי נעצה בזר מבט.
זה מותר, לא? הרי הוא בשטח שלה והכל... הוא נראה מוזר. היא לא ממש הצליחה לשים את הדגש על מה.
אולי זה שנעל מגפיים ממתכת, או חגורת העור המוזרה שלבש, או אולי בכלל הדרך המוזרה שבה החזיק את הבטן שלו ביד אחת ושניצל תירס ביד השניה, תוך כדי שהוא נשען באגביות על המשקוף. כמו איזה דוגמן על מוזר.
"מי אתה?"
שאלה בחשש. היא לא היתה רגילה לדבר עם בנים שנראים כאילו בדיוק יצאו מקטלוג אפנה, בעיקר לא אחרי ששמעו אותה מדברת שטויות. כמה הוא שמע?
אוי, זה כל כך מביך.