לילית אדומה

פרק 11

אור חלש שהגיע מתחתית גרם המדרגות האיר את דרכם למטה. ברי לא יכלה שלא לחשוב כי ללכת אל האור בלווית שני שדים בהחלט נשמע כמו תיאור הולם למוות. היא כבר ממש שקלה ברצינות לקרוא בדרמתיות שהיא רואה את האור, כשכף ידה מונחת על המצח להגברת הדרמה. אבל לא, היא הייתה לחוצה מכדי להתבדח. עד כמה היא באמת סומכת על זוג שדים, שאחד מהם פרץ לה לבית -או לפחות למחסן- לפני כמה שעות, והשני הוא דיבוק שנכנס בחברה שלה? התשובה הייתה ברורה כשמש ביום מלא עננים. ברי סמכה עליהם בעיניים עצומות. אבל הסיבה היחידה לכך הייתה שהיה חשוך, אז גם ככה לעצום עיניים לא היה משנה הרבה.
כשסיימו לרדת במדרגות הסתבר שהאור הגיע ממנורת תקרה, והיא נשמה לרווחה. אין שום דבר מיסטי או דרמתי במנורת חשמל פשוטה, נכון?
המקום היה די פשוט, כמה פופים בצבע כחול מפוזרים בחלל המרכזי, מטבח קטן ושלוש דלתות סגורות שהיה אפשר רק לנחש מה מסתתר מאחוריהן. בסך הכל, המקום נראה יותר כמו דירת רווקים, או מסוג המקומות שהעירייה מקצה לנוער בסיכון. "וואו!" ברי ניפחה את לחייה בהתרגשות. "זהו משכן הרוע?"
הדיבוק ששלט בעמית, שברי לא יכלה שלא להתחיל לחשוב עליו בתור לונדאל, גיחך. "כן, אפשר לקרוא לזה ככה." הוא עצר לרגע להגברת הרושם, ופרס את ידיו לצדדים. "ברוכים הבאים לבית של כנופיית אפרית! אם אתם צמאים יש בירה במקרר."
"הצד האפל צריך להציע לך עוגיות, לא בירה" התמרמרה ברי, שיצא לה לקרוא כמה ספרים שהזכירו את הנושא.
"עוגיות?" גיחך לונדאל, "למה מה אנחנו, חבורת ילדות בצופים?" הוא עוד המשיך להרהר בדבר בעודו פותח את דלת המקרר, מנענע את ראשו כלא מאמין. "הילדים של ימנו. אתה מראה להם את הצד האפל והם עוד דורשים עוגיות!"
אחת משלושת הדלתות נפתחה בחבטה, ונערה גדולת מימדים עם פנים תינוקיות מעט התפרצה דרכה, מתכופפת כדי לא להתנגש במשקוף הדלת. "לוני! חזרת!" היא הסתערה לעברו ומחצה אותו בין זרועותיה בחיבוק מפוקק עצמות, ואז פרעה את שיערו. "הבאת משהו לנשנש? אני גוועת!"
"למה כולם רוצים עוגיות?!" התלונן.
הנערה עזבה אותו ועברה להתבונן בברי בעניין. ברי יכלה להישבע שבעיניים החרוזיות עבר זיק של רשע כשאמרה בבוטות "בשר טרי, אה? אז את מי הולכים לזמן? שמעתי שסקריי רוצה להצטרף".
ברי קפאה במקומה. לרגע לא חשבה על האפשרות שהביאו אותה לשם כדי להכניס גם לתוכה שד. "ע- עמית?" שאלה ברעד. לונדאל התחמק ממבטה, והרגשה רעה התמקמה בבטנה. מעולם מקום כה קרוב לספריה לא נראה לה מפחיד כל כך.
הנערה עברה להתמקד בסאם. "ותראו מה יש לנו פה... שד בצורה אנושית בלי שום גוף מארח. בחיי, אתה בטח צריך להיות מאוד-מאוד חשוב" היא לא אמרה את הדברים ביראה, אלא בזילזול.
"תראי, לרנס, אני לא חושב שכדאי-" ניסה לונדאל לדבר, אך היא מיהרה לקטוע אותו. "לא חושב? אויש, לוני, אתה כל כך מסורתי. אנחנו ברחנו מגהינום והקמנו חברה עצמאית בדיוק בגלל טיפוסים כמוהו. אנחנו אלה ששולטים פה, לא אש-" היא עצרה את עצמה וציחקקה. "טיפשה שכמוני, כמעט אמרתי את שמו. העניין הוא שאנחנו ארבע והוא אחד. הוא משיג גבול, והאסיר שלנו" לרנס חייכה, גאה בעצמה.
הם לא שמים לב אלי, חשבה ברי. זאת אולי ההזדמנות היחידה שלי לברוח. היא הסתכלה על המדרגות החשוכות מאחוריה, וצעדה צעד קטן לאחור. כמו תיאמו זאת מראש, סאם זז גם הוא, ונשען על מעקה המדרגות באגביות, חוסם לה את נתיב המילוט היחיד. גיחוך הסתמן בזוית פיו. יש לו קטע עם להישען על דברים, החליטה. זה לא מצא חן בעינייה. בדיוק כשהתחילה להאמין באמת ובתמים שלא השתגעה, דווקא אז התחילה להעדיף את אפשרות השיגעון. עכשיו היא הבינה מה קרה לעמית. כשכולם חשבו שהשתגעה, היא בעצם נאבקה על השליטה בגופה. וכמו שזה נראה, היא הפסידה. אם כך, איזה סיכוי יש לברי?
"תראו, אם אני רק אלך לי... ולא אומר כלום על מה שקרה היום, אולי... כאילו, גם ככה זה לא שמישהו יאמין לי..." גימגמה, ולקחה עוד צעד לאחור.
סאם ניענע בראשו בשלילה. "הצעתי לך להישאר מחוץ לזה במכונית, וסרבת. עכשיו קצת מאוחר מדי בשביל להתחרט"
"אבל- אבל לא ידעתי!" קולה נשמע מתחנן ופטתי, אפילו לאוזניה. היא נזכרה באותם רומנים שנואים על אנשי זאב, בהם הנערה רק ישבה וחיכתה שהגיבור יבוא ויציל אותה. טוב, אז לה לא היה שום גיבור באופק, וגם ככה היא לא סבלה את אותם רומנים. תמיד הייתה בזה לאותן נערות, על כך שנראה שאפילו לא ניסו. באותו הרגע היא לגמרי הבינה אותן. לא לעשות כלום בהחלט נשמעה אפשרות נחמדה. מי ידע שכל כך קשה לפעול ברגע האמת? לבחור להתנגד היה אחד הדברים הקשים ביותר שאי פעם נאלצה לעשות. היא נשמה נשימה נרעדת, פיסקה את רגליה ושלפה את סכין הזכוכית מכיס חולצתה. שיערה החום התנופף קלות ברוח ממזגן נסתר, ומאותה הרוח עינייה גם הצטמצמו. היא קיוותה שהיא נראת הרואית, ולא כמו ילדה חסרת ניסיון עם סכין ביד שרועדת מפחד כמו שהרגישה. לרנס צחקה. "את באמת חושבת שתצליחי להתמודד מול כולנו? יש לך מושג בכלל איך משתמשים בדבר הזה? כי את מחזיקה אותו הפוך"
ברי הסתכלה על הסכין. לא, הצד החד היה מופנה כלפי מעלה, כמו שצריך להיו- לרנס תקפה, בבעיטה לבטן שהוציא לברי את האוויר מהריאות והעיפה אותה אל הרצפה. בהשראה של רגע, ברי זרקה את הסכין, והוא פספס את לרנס בהרבה. "פיספ-" התחילה לרנס להגיד את המובן מאליו, חיוכה הסדיסטי מתרחב, כשנשמע קול קראק! של זכוכית מתנפצת. הסכין פגעה במנורה, שאחרי עוד הבהוב מתלבט החליטה לכבות סופית. חושך מוחלט אפף את המקום התת קרקעי.