לילית אדומה

פרק 21

בקצה המסדרון עוד הספיקה לראות את גבה של ז'אן מתרחק. לצעוק נראה לברי רעיון רע, שיוביל למציאתה בידי השדים תוך רגע. אז היא רצה אחריה בשקט, מתנשמת ומתנשפת. כשהייתה ממש מאחוריה, נגעה קלות בגבה של ז'אן, לסמן לה שהיא שם, ותוך רגע מצאה את עצמה מוטחת על הרצפה כשז'אן מעליה בתנועת מגננה. ז'אן הסתכלה עליה מלמעלה לרגע, ואז נרגעה. "אה, זאת את".
ברי שפשפה את גבה הכואב. "כן, זאת אני". ממש נמאס לה שמפילים אותה. היא מיהרה להתרומם לעמידה וביחד הן התקדמו בעוד מסדרון מפואר. ברי הביטה בהתפעלות על עיטוריו של אחד מעמודי האבן. זה היה המקום הקסום והיפה ביותר שראתה מימיה, עשוי כולו מאבנים יקרות ומואר באור מסתורי שמקורו בתקרה. ז'אן ירקה על העמוד בסלידה. "תראי, ילדה, אני לא באמת מכירה אותך... אבל אני מניחה שנשאבת לעולם הזה לא מזמן, נכון?"
ברי הנהנה.
"אז בואי ואני אגלה לך משהו. יצורים על טבעיים נקראים ככה... כי הם לא טבעיים. וזה ממש לא עולם יפה וחסר דאגות כמו באיזה פנטזיה מטורללת, זה מצב דפוק שבו את לא יכולה לסמוך על מה שאת רואה. ובדיוק בגלל זה אני מסתלקת מהמקום המקולל הזה ברגע זה"
ברי הביטה סביבה ולא הצליחה לראות דבר פרט ליופי ישן ורב עוצמה. "המקום הזה מדהים! איך את יכולה להגיד על עולם שלם וקסום שהוא מרושע?!"
ז'אן לא ענתה לה, ורק הגבירה את קצה הליכתה. כשברי דיברה שוב, זה היה אחרי שהספיקו לחצות אולם ושני מסדרונות נוספים, ועכשיו הגיעו לשלישי ובדיוק עברו ליד מזרקה יפייפיה. "את מתרחקת יותר מדי, אנחנו עוד צריכות להציל את סאם ועמית"
ז'אן הסתובבה אליה בהפתעה מהולה בכעס. "להציל אותם? להציל אותם?! הם לא אנשים, הם מפלצות דמיות אדם!"
ברי נרתעה. "אבל חברה שלי..."
"תשכחי ממנה, זה רק שד שם בפנים"
"לא נכון!"
קול צעדים עצר את הוויכוח. שתיהן צללו מאחורי המזרקה, בדיוק ברגע שבו נגלו לעיניהן זוג שדים אדומי עור. "אני חושב ששמעתי משהו" אמר אחד, והסתכל לכל עבר בחשד. "שטויות," אמר השני בביטחון, ואז בכל זאת היסס לרגע. "אבל ליתר ביטחון כדאי שנשתנה כמו שאמרו לנו, אומרים שיש בת חווה פה למטה."
השד הראשון צחק בזילזול. "בני אדם, כאן? אתה בכלל מקשיב לעצמך? תפסיק להאמין לכל שטות שמספרים". ואז הם התחילו להשתנות. עורם האדום היבהיר עד שהיה לצבע גוף בהיר, ותווי פניהם הפכו מעט עדינים יותר. שערו של אחד מהם התארך, והוא נופף בו בגאווה. לבסוף, עיניהם האדומות דהו לחום בהיר. חוץ ממדיהם השחורים, שהזכירו לברי את אלה שראתה על סאם כשפגשה בו לראשונה, הם נראו רגילים בהחלט. היה בזה משהו מצמרר.
ז'אן לפתה את ידה והצביעה על קצה המסדרון. בתחילתו של מסדרון מפואר נוסף, ניצב גרם מדרגות מכוסה אצות. בדיוק כמו זה שממנו הגיעו. אולי אפילו אותו אחד. הן חיכו עד שצמד השדים חלפו על פניהם, ואז ז'אן התרוממה והברישה אבק דמיוני מבגדיה. היא צימצמה את עינייה לעומת ברי, כמנסה לראות מה לא בסדר בה. "את בטוחה שאת לא רוצה לחזור הביתה?"
"לא. אני נשארת כאן" ברי חשבה על עמית, שעזרה לה פעם אחרי פעם. ואפילו על סאם, שגם אם לא היה אנושי במיוחד, בהחלט היה לו את הקסם האישי שלו.
ז'אן הביטה עליה מעט ברחמים, ואז משכה בכתפיה כפותרת את עצמה מאשמה. "אני לא יכולה שלא להעריך את האומץ שלך... ואני מקווה שיצא לנו להפגש שוב" היא נתנה לה פתק עם סדרה של מספרים, הצדיעה במעט לגלוג, התרוממה ורצה אל היציאה. ברי הכניסה את הפתק לרווח שבין הנעל שלה לגרב, ובהתה בגבה המתרחק של מי שיכלה להוציא אותה בקלות מתוך כל הטירוף. ממקומם בסיור, השד בעל השיער הארוך הזדקף במקומו. "שמעת את זה?"
השד השני, בעל המראה היותר שדוני, מירפק אותו. "תפסיק לדמיין דברים. בחיי, ולחשוב מה היה קורה אם היית פה עם מישהו סתום מספיק לבדוק את הקולות הדמיוניים שלך... כל סיור היה לוקח שעה. בכל מקרה, אנחנו צריכים ללכת לראות מה המצב בכלא. שמעתי שתפסו את הנסיך סוף סוף. שמו אותו במקום הראוי לבוגד כמוהו, אם אתה שואל אותי. הא!" מילותיהם הדהדו והגיעו עד לברי. היא הזדקפה בעניין. הכלא, זה ודאי המקום שבו שמו את סאם ועמית. היא עקבה אחריהם בזהירות, מרגישה כמו סתומה כשהיא רצה מעמוד לעמוד ומסתתרת מאחורי כל חפץ גדול שנקרא בדרכה. מדי כמה זמן הם חזרו והזכירו בקולות רמים שהם הולכים לראות את הנסיך, ברי הניחה שזה מהתרגשות. ואז היה רגע שבו חשבה שהלך עליה. השד בעל השיער הארוך הגניב מבט אל מאחורי כתפו בדיוק כשהייתה בדרך למסתור היחסי של העמוד הבא. היא קפאה במקומה, והעצירה הפתאומית גרמה לה להחליק וליפול על התחת בקול חבטה. היא לא הזיזה שריר והתפללה בליבה, שדהר במהירות באותו הרגע, 'רק שלא יראה אותי, רק שלא יראה אותי'. ולמרבה הפתעתה מבטו חלף מעליה בלי להראות כל סימן לכך שהוא מודע לנוכחותה. היא שפשפה את ישבנה הכואב והמשיכה במעקב.
בסופו של דבר, אחרי מלא סיבובים ופניות שידעה שאין סיכוי שתזכור אם תרצה לחזור ליציאה, הם הגיעו. בזמן שהשומרים פיטפטו עם אלה שבאו להחליף, ברי עקפה אותם מהצד, בהסוואת העמודים המבורכת. כשנכנסה, נשימתה נעתקה. היא ציפתה לצינוק מלוכלך מימיי הביניים, וממש לא הכינה את עצמה לאקווריום ענק, בו במקום דגים, צפו במים האסירים. בשורות שורות, נחרטו על רצפת האבן הירוקה מעגלי זימון. אלה מהם שכלאו בתוכם אסירים זהרו באש רפאים ונראו כעמודי מים שהתחברו לתקרה השקופה. ברי קיבלה סחרחורת קלה רק מלהסתכל למעלה. טונות של מים איימו למחוץ את המקום. אפילו לא באמת היה אפשר לראות תקרה, פשוט מנקודה מסויימת המים הפסיקו לרדת, והוחלפו באוויר. פרצוף אדמדם שנלחץ אל גבולות שדה הכח של אחד מעמודי המים בהה בה, והיא נרתעה אוטומטית כשחייך אליה במים וחשף שורות שיניים מחודדות. היא מיהרה להתרחק ממנו, ונתקלה בעמוד שמאחוריה. ידה טבלה קלות במים, ומשהו אחז בה. היא התאמצה להחניק צרחה וניסתה למשוך את היד מחוץ לגבולות המעגל בחוסר הצלחה. מין הצד השני נגלה אליה יצור מגעיל בעל עור אפור ומחוספס. הוא הביט בה בשמחה, כילד שמוצא צעצוע חדש. רעד של חלחלה עבר בה, בעוד הוא ניסה למשוך אותה פנימה. בשפתיו התווה נשיקה, שגרמה לכמות הגועל שהרגישה להתעצם. היא משכה את ידה החוצה בכל הכוח, ומהתנופה התנודדה וכמעט נפלה. נפילה הייתה מצב שהכירה היטב. חופשיה שוב, היא הסתובבה בין עמודי המים וחיפשה אחר סאם ועמית. הפעם, שמרה את ידיה קרוב לגופה.

בשורה החמישית מצאה אותו, נראה האנושי היחיד בין ים של מפלצות. הא הא. ים. באמת שהיא צריכה לשפר את חוש ההומור שלה, החליטה. היא התקדמה אל סאם והסתכלה עליו מלמטה. הוא ניצב אי שם באמצע עמוד המים, בעיניים עצומות וישיבה מזרחית. שערו הרטוב התנחשל סביב פניו והוא נראה כאדם שבדיוק הגיע להארה פנימית.
הוא פקח את עיניו, ולרגע נראה מופתע לראות אותה. אבל אז חיוך קטן וחד כסכין חצה את פניו. "חזרת." ביטא בשפתיו ללא קול. ברי הנהנה בהתלהבות. כן, היא לא נתנה לרגע לחמוק מבין אצבעותיה. היא בחרה לחזור בשביל חברים שלה ולא לברוח כמו שעשתה בקרב, או בפעם הראשונה בספריה, או בפעם ההיא שמצאה צפרדע בלוקר... או פחות או יותר רוב חייה.
"אני... לא בטוחה איך להוציא אותך מפה," הודתה. "אבל לפחות הם לא יהיו עסוקים מדי בך כשנברח, כי יש להם איזה נסיך בוגד על הראש" הוסיפה. הוא שחה אליה, ועיניו המשועשעות סקרו אותה עד שהתחילה להרגיש מעט לא בנוח. נראה שהוא מרוצה ממה שראה, וכשמבטם נפגש לרגע, ברי המובכת מיהרה להשפיל את עיניה לרצפה. לכן היא ממש לא הייתה מוכנה לכך כשהרגישה קצה של משהו חד מוצמד לגבה. "תסתובבי לאט, ובלי לנסות שום טריק אנושי מסריח" הזהיר קול מאחוריה. היא הסתובבה באיטיות, פוגשת את זוג השומרים שאחריהם עקבה. "תפסנו אותה!" אמר בהתרגשות בעל השיער הארוך. "שתוק טאנגאדל, אתה עוד תבריח אותה" נזף בו השני.
"אבל שנאקפס, התוכנית שלך עבדה מצויין! סוף סוף נקבל את הכבוד הראוי לנו".
"ת-תוכנית?" שאלה ברי בחשש.
חרבו של טאנגאדל הוצמדה לביטנה והיא פחדה להיפצע אם אפילו תנשום חזק מדי.
"התוכנית לתפוס אותך כמובן. למה נראה לך שנדבר בשפה שבני אדם מבינים אם לא בשביל לתפוס אותך? אין, בני אדם פשוט סתומים" התגאה שנאקפס. "ידענו שתבואי לחפש את הנסיך, אז טמנו לך מ-א-ר-ב" הוסיף, מסתבך קצת בהגיית המילה האחרונה.
"נ- נסיך? איזה נסיך?"
"אני חושב שהיא מגמגמת" טרם טאנגאדל את הבחנתו. שנאקפס התעלם ממנו במורת רוח.
"הנסיך שממש מאחורייך. בחיי, את עושה את עצמך סתומה בכוונה?"
"ל- לא!"
"אז זה כנראה בא לה בטבעי" טאנגאדל הוסיף שוב את חלקו לשיחה בשביעות רצון מחדות ההבחנה שלו.
ברי התעלמה מהם ומאיום החרב, וסובבה את ראשה לאחור. עיניה הפעורות נפגשו בעיניו המשועשעות של סאם, והוא משך בכתפיו כאילו זה לא כזה סיפור. היא לא הייתה בטוחה מה היא מרגישה יותר, יראת כבוד מהעובדה שהוא נסיך, או רצון לתקוע אגרוף בפניו המושלמות על כך שלא סיפר לה.
"אני חושב שאני שומע אותם," התרגש שנאקפס. ואכן, צלילי פעמונים החלו למלא את המקום, מלווים ברעש של רקיעות רגליים. אל כלא המים נכנסו עשרה שומרים בעלי מראה אנושי, מחזיקים כידונים מלאי סרטים ופעמונים. בראשם הלך שד דמוי אדם בעל שיער צהוב ומבריק ועיניים מימיות. הוא לבש מדים אדומים, והפרט שהכי משך צומת לב בהופעתו- גלימה ארוכה בצבע זהב. ברי הביטה בו ביראה מהולה בפחד. יכול להיות, תהתה, שזה הוא המלך?
הוא ניגש ישירות אליהם, לא הקדיש אפילו שניה מזמנו לזוג השומרים שתפסו את ברי, ואילו לה העניק רק מבט חטוף ומתנשא. עיניו נעצרו על סאם, מבטו בולע את המראה בשקיקה. "תראו תראו מי זה אם לא הנסיך... כלוא. תשחררו אותו ממעגל הכבילה" פקד, ורגע לאחר מכן גבולות המעגל הפסיקו לבעור, והמים נשאבו בחזרה אל הים שמעליהם, משאירים נסיך אחד רטוב במיוחד. עיניו של סאם ניצנצו בזהרורי זהב בעוד הוא התרומם והיישיר את מבטו לבעל הגלימה ללא חשש. "הרבה זמן שלא נפגשנו, אתה לא חושב?" שאל בשלווה.