לילית אדומה

פרק 13

ברי ישבה על המיטה, שומעת מוזיקה דרך אוזניות בפול ווליום. מבטה היה מופנה אל החלון שמשמאלה. הוא היה חדש, ועדיין הבריק. נשמע תקתוק עקבים, שנפסק כשאישה מכובדת למראה נעצרה בפתח החדר. בגדיה האלגנטים כללו חצאית צמודה בצבע שחור, חולצה מכופתרת ונעלי עקב, שחורות גם הן. שיערה האפור היה אסוף בקרוקס מאופק על ראשה. היא נאנחה, ניגשה אל ברי והקישה על כתפה. ברי נאנחה גם היא והפסיקה את המוזיקה. האישה אילצה את עצמה לחייך. "מתוקה, את מסתגרת בחדר שלך כבר קרוב לשבוע... את יודעת שאנחנו לא כועסים על פיצוץ הגז ההוא, נכון?"
"אמא, אמרתי לך שלא אני גרמתי לזה" התלוננה ברי, ממשיכה להסתכל החוצה דרך החלון.
עבר שבוע מאז שברחה מהספריה, ועדיין ציפתה שלרנס הנוראית תופיע פתאום על סף ביתה.
"את כל הזמן נמצאת פה לבדך, סגורה מהעולם. למה שלא ארשום אותך לאיזו קייטנה נחמדה?"
"אמא! קייטנות זה לילדים קטנים, בגילי כבר מדריכים בקייטנה" ברי קברה את פניה בין כפות ידיה ביאוש. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהן ערכו את השיחה הזאת. אמא שלה פטרה את דבריה בביטול. "כן כן, שכחתי שבגילך קוראים לזה מחנה. אז מה דעתך לנסות? שמעתי על אחד מוצלח בשם-" היא עצרה לרגע בניסיון להיזכר בשם. "זה היה משהו בתחום המדעים. אולי וולקן? לא... אה! לקינו"
"אין כזה דבר לקינו. את בטח מתכוונת ללדינו. לדינו זה סוג של ריקוד."
ברי חזרה להסתכל על החלון, כמו שעשתה בימים האחרונים, מהחשש לפספס את לרנס. כשרק חזרה הביתה לא חשבה כלל על דלת הבית ההרוסה והחלונות המנופצים. היא רצה את כל הדרך מהספריה, וכשהגיעה חיכתה לה הפתעה. ניידת משטרה חונה על המדרכה שמול הבית. מסתבר שהשכן יצא לזרוק את הזבל, נבהל כשראה את הדלת ההרוסה והתקשר למוקד חירום. נוטפת מזיעה בגלל הריצה בחום, כל שעניין אותה היה למזוג לעצמה כוס מים מהברז. אבל לא נראה שזה מה שעניין את השוטרים. מה שמאוד הלחיץ אותה, כי מעולם לא הייתה צריכה להתעסק עם שוטרים -או כל סוג של פשע- בעבר. ברגע שהבינו כי היא קשורה לאירוע, אחד מהם דרש שתגיד לו בדיוק מה קרה. "נורמן," נזפה בו השוטרת, "אתה מפחיד את הילדה!"
היא הסבירה ששמה שרה, והיא תשמח לדעת מה קרה. הן אפילו יכולות לשבת על כוס מים "לפני שמישהי תתייבש". נורמן מלמל משהו על לאסוף דוגמיות מהשטח. ברי, שראתה את טבעת הכסף שהמוכרת -שבטח הייתה שדה גם היא- השאירה על הרצפה, מיהרה להרים אותה בטענה שזה שלה. שיבדקו ויגלו עקבות קיא שדים על טבעת? רק זה היה חסר לה. אל מול מבטיה המצפים של השוטרת, היא אילצה את עצמה להחליק את הטבעת על האצבע המורה, נשבעת לעצמה שתוריד אותה בהזדמנות הראשונה.
היא לא הייתה מוכנה כלל לשאלות כמו מה קרה לדלת, או איפה הייתה בזמן האירוע. הרי האמת לא באה בחשבון. אבל לאט לאט נוצר במוחה הסבר מתקבל על הדעת, והיא ענתה על השאלות במהירות ובביטחון גובר. איך זה התחיל? הדלת התחילה לחרוק ולהשמיע רעשים מוזרים, והיא יצאה לבדוק אותה מבחוץ. האם היה פיצוץ? האם ראתה אותו? ברי בדיוק ראתה חתול חמוד בשביל הגישה והלכה ללטף אותו. כשהייתה באמצע הדרך אליו נשמע מין בום מוזר, וכשהסתובבה ראתה את הדלת הרוסה. למה לא הייתה שם כשהמשטרה הגיעה? טוב, מובן לגמרי שפחדה שפיצוץ שכזה יקרה שוב, ולכן לא נכנסה. הטלפון שלה היה בפנים, אז היא לא יכלה להתקשר, ובמקום זאת היא רצה להזעיק עזרה. למי פנתה? למה לא לשכנים? טוב, היא הייתה בהלם ולא חשבה כמו שצריך, אז היא רצה עד הבית של חברה שלה, עמית. השכנים לא בקשר עם המשפחה שלה, לכן הם לא היו אלה שעלו ראשונים במוחה. כמה טיפשי מצידה.
בשלב הזה ההורים שלה כבר הוזעקו מהעבודה והגיעו, אז היא שוחררה. מובן שבהתחלה הם דאגו לה, אבל כשגילו שהיא בסדר, לעומת הדלת ההרוסה, הדאגה התחלפה בכעס. "זאת הייתה דלת מעץ אדר. כבר קשה למצוא דלתות כניסה שכאלה בימנו" רטן אבא שלה. אמא שלה הניחה יד מנחמת על כתפו, ושניהם נעצו בה מבט, מצפים שתשתתף גם היא בצערם על דלת עץ טובה.
"אנחנו נותנים לילדה יותר מדי חופש, תראי מה היא מעוללת!" התלונן, כאילו היא לא שם, שומעת כל מילה. ברי, שכל היום מרט את עצביה, מצאה את עצמה מתעצבנת. "זאת לא הייתה אשמתי!" התגוננה, ואז כעסה על כך שהייתה צריכה להתגונן, הפנתה אליהם את גבה והלכה לחדר שלה בצעדים רועמים. ושם נשארה מאז, יוצאת רק לשירותים ולארוחות מדי פעם. כעבור יומיים נקבע שהגורם היה פיצוץ גז. ובנוגע לטבעת? היא ניסתה להוריד אותה ברגע שהשוטרים עזבו, אבל הטבעת הייתה קטנה מדי, וסרבה לרדת לא משנה מה ניסתה. בסופו של דבר היא התיאשה מלנסות ופשוט השאירה אותה שם. למען האמת, באותו הרגע ממש, כשחיכתה לתגובה מצד אמא שלה, היא סובבה אותה מצד לצד בהיסך הדעת.
"אז כנראה טעיתי." אמא שלה משכה בכתפיה, והציצה החוצה דרך החלון, אולי בנסיון לראות על מה הבת שלה מסתכלת כל הזמן. למען האמת, ההורים של ברי היו מודאגים. כל כך מודאגים, עד שבכל יום במהלך השבוע החולף אחד מהם נשאר בבית, לוודא שהיא לא פוגעת בעצמה. פקידת הקבלה במשטרה התקשרה להגיד להם כי יכול להיות שמדובר בנסיון ל... נסיון ל... היא אפילו לא יכלה להשלים את המשפט בראשה. שהבת שלה תעשה כזה דבר? "היי, זאת לא חברה שלך שם?" היא הצביעה החוצה, בנסיון לחשוב על משהו אחר. ברי מיהרה להסתכל גם היא. ימים שהיא מחכה לראות משם מישהו מגיע, וברגע שהיא מסיטה את המבט לרגע זה קורה? לחיים בהחלט יש חוש הומור מעוות. מהחלון היה אפשר לראות את עמית, מרימה את ידה לדפוק על דלת הכניסה החדשה. מאחוריה, במרחק ניכר, עמד סאם. הלב שלה דילג על פעימה. היה לברי הרבה זמן להרהר בשד המוזר, שהציל אותה מלהפוך לבובה על חוטים הנשלטת על ידי אחר- כמו עמית. עמית, שבאותו הרגע עמדה כמה מטרים מתחתיה ודפקה בדלת. לקחה לברי עוד שניה עד ששמה לב שאימה כבר יצאה מהחדר כדי לפתוח. "לא!" הצתעקה, קמה מהמיטה בפעם הראשונה באותו היום. אמא שלה נעצרה והרימה גבה בשאלה. "מה זאת אומרת לא? זאת חברה שלך"
"רבנו, ריב ממש מכוער. אני לא רוצה לראות אותה" תירצה. אמא שלה ציקצקה בלשונה, ופתאום נראתה מעט חיוורת, אולי אפילו מודאגת יותר מלפני רגע. "רבתן? לפני שבוע?" ברי הנהנה בראשה לחיוב.
"והיא לא הכניסה לך רעיונות משונים לראש במקרה? זה... רק אומר שאתן חייבות לפתור את זה ביניכן. כשאני שם".
ברי הנהנה שוב, הפעם מחוסר בררה. "אז לפחות... לפחות תתני לי זמן להתארגן, אני לא רוצה שתראה אותי בפיג'מה" היא השפילה מבט לפיג'מת חדי הקרן הורודה שלבשה. בלי לחכות לתשובה, טרקה את דלת חדרה והחליפה בגדים במהירות שיא. החולצה הקרובה ביותר אליה הייתה אותה האדומה שלבשה לפני שבוע, שבדיוק יצאה מהכביסה והמתינה להיכנס לארון. מהכניסה לבית, קומה מתחתיה, שמעה את אמא שלה מסבירה לעמית שמיד תבוא.
ברי העבירה את מבטה על חדרה, בנסיון למצוא משהו שיוכל לשמש גם בתור נשק. לא היה שם שום דבר שכזה. איפה לרנס? תהתה בחרדה. אולי מתגנבת מאחור, מחכה לרגע הנכון לקיים את הבטחתה למוות? לאחר רגע של היסוס לקחה את מברשת השיער, גם בתור כלי להגנה עצמית, אבל בעיקר כדי להסתרק בזמן שהיא יורדת במדרגות, להתמודד עם שדים מעברה הלא-כל-כך-רחוק. דו משמעית כמובן.