לילית אדומה

פרק 10

עמית מיהרה להסב את מבטה בחזרה לכביש, שפתיה קפוצות חזק כל כך, עד שנראה כי הלבינו. "דיבוק זה שם כללי... אם את רוצה את יכולה לקרוא לי לונדאל". אם את רוצה. לא היה אפשר לפספס את הרמיזה. הדיבוק... נראה כאילו הוא נעלב. ברי כבר כמעט התרככה, אבל משהו עצר בעדה. היצור הזה לקח ממנה את חברה שלה, דיבוק הוא שם מתאים ביותר. אז במקום חיוך מתנצל, היא חייכה חיוך קפוץ ואמרה במתיקות מזוייפת "דיבוק נראה לי... הולם". לרגע הבהב כאב בעיניה של עמית, אבל הוא נעלם מהר כל כך, עד שברי לא הייתה בטוחה שראתה נכון.
"אז לאן נוסעים?" שאלה סוף סוף את השאלה המתבקשת. סאם רכן לעברה, עיניו נוצצות בהתרגשות.
"אל מאורת פשע, שנמצאת בתוך מערה שורצת עטלפים טורפים. טורפי יונים, כן? ככה שהמקום גם מלא בנוצות, אז ממש חבל אם את אלרגית, ונערוך טקס סיאנס בעזרת עצמות שפנים כדי לשמוע קצת על העתיד, כי את יודעת איך זה, זמן הוא דבר חלקלק. אחרי זה נצייר מעגל זימון מאבקת אבן ירח מעורבבת ברוק ו-"
עמית נעצה בו מבט עצבני וקטעה אותו. "אנחנו נוסעים לספריה הציבורית. זה הכל".
ספריה? המקום שסאם תיאר נשמע מתאים בהרבה בשביל שדים, לפחות לדעתה של ברי. הרי איזה דברים נוראים שדים כבר יכולים לעשות בספריה, לקרוא איזה רומן אידיוטי על אנשי זאב? "רק רגע. אנשי זאב לא אמיתיים, נכון?" מצאה את עצמה שואלת, מעט בהיסטריה. העולם כפי שהכירה אותו הלך והשתנה מרגע לרגע, אבל היא מעולם לא אהבה סיפורים על אנשי זאב, שבדרך כלל היו לא יותר מרומנים אדיוטיים מלאים תיאורים ציוריים של בחורים שריריים חסרי חולצה, המגנים על נערות חסרות תועלת שתפקידן היחיד הוא להתאהב, להיחטף, ולהראות יפה למרות שהרגע חטפו אותך. ברי זכתה בזוג מבטים מזלזלים. "מובן שלא. למה שיהיו?"
לונדאל קימט את מצחו בחוסר הבנה כשענה.
שאר הנסיעה עברה בשקט. לבסוף המכונית הצהובה עצרה בחרחורי גסיסה בחניית הנכים שמול הספריה, חונה באלכסון כך שתפסה שתי מקומות. "אבל אף אחד פה לא נכה" ברי כיווצה את גבותיה בבלבול.
"המכונית נכה." השיבה עמית בהיסך הדעת ויצאה מאותה המכונית המדוברת, טורקת אחריה את הדלת. טוב, כשברי חשבה על כך, נראה הגיוני ששדים לא יצייתו לחוקי התנועה. הרי הם אמורים להיות רעים, לא? היא מיהרה לצאת בעקבות עמית/הדיבוק/לונדאל ולהיכנס לספריה. משב רוח מזגנים קליל כמו ברך אותה על כניסתה למקום הממוזג, והיא התענגה על הקור היחסי. וכך, עם עמית בראש וסאם במאסף, ברי הרגישה כמעט כאילו משמר כבוד מלווה אותה בין מדפי הספרים. מהר מאוד הם הגיעו אל דלפק הקבלה, וספרנית חמורת סבר אך צעירה, בעלת שיער קצוץ, לא מעט נמשים ומשקפי הארי פוטר עגולים הנהנה אל עמית לרגע וחזרה להקליד במחשב בתזזיתיות. "אני עסוקה," הפטירה, "אבל כללי הנימוס הארורים מחייבים אותי לשאול אתכם מה אתם מחפשים. אז נו?"
"נו מה?" שאלה ברי בבילבול. היא הסיטה את השיחה אליה, קצת כי חששה שזוג השדים יתרגזו מהיחס המזלזל... אבל בעיקר כי שוב לא חשבה לפני שדיברה. הספרנית נאנחה, מדברת בלי להרים את עינייה מהמסך. "נו מה אתם מחפשים?"
ברי פתחה את פיה לענות, אבל נוכחה שהיא לא יודעת. היא הסתכלה על עמית בצפייה, וזאת נאנחה. "אנחנו מחפשים אחר כותר שלוש מאות וארבע עשרה."
הספרנית הנהנה, נתנה בברי מבט חטוף ואז הזיזה את הכיסא עליו ישבה ולחצה על כפתור עץ שהסתתר מאחורי כמה ספרים לתיקון. במקום בו היה ממוקם לפני רגע הכיסא שלה נפתחה דלת סתרים בחריקה קלה. הספרנית חזרה לתקתק על המקלדת, כאילו דבר לא קרה, ועמית דחפה לפניה את ברי אל תוך המדרגות שהתגלו. ברגע שסאם נכנס פנימה הפתח נסגר, והשלושה מצאו את עצמם יורדים בחשכה.