לילית אדומה

פרק 1

ברי נחתכה מדף. שוב. היא נשפה באכזבה, מתנחמת לפחות במחשבה שלא היה אף אחד בבית שיצפה בכשלונה.
"תעשו את עבודות החופש שלכם," חיקתה בזילזול את קולה המאנפף של המורה ללשון, "זה לא יכול להזיק, רק לעזור."
לעזור בתחת שלי. לפניה הייתה ההוכחה החיה לסכנות שבעשיית שיעורי בית.
היא דישדשה אל המטבח, עוטפת לרגע את אצבעה האומללה בפיסת נייר סופג לפני שפנתה לפתוח את המגרה שמתחת למיקרוגל. בתחושת ניצחון קטנטנה שלפה ממנה את קופסאת הפלסטרים, והתאמצה לפתוח את הקרטון ביד אחת.
ברי מצמצה. בתוך הקופסא שכב לו בנחת חטיף הרשי. בלי זכר לפלסטרים שצוירו בנדיבות על העטיפה.
נראה שהיא בדיוק עלתה על המחבוא החדש של אביה כנגד הטירוף הקולינרי של אימה. זה היה מחבוא טוב, אבל קשה היה להעריך אותו כשכחלק מהתהליך כל הפלסטרים שהייתה צריכה רוקנו לאשפה.
באנחה נאלצה להתמודד עם העובדות. כדי להשיג את הפלסטרים תצטרך לצאת מהדירה, והחום של יולי מעולם לא נראה מאיים יותר. בנחישות חדשה, הנובעת בעיקר מהרצון להתרחק כמה שיותר מעבודות החופש שלה פתחה את דלת הרשת שהפרידה בינה לבין הגינה.

בחוץ הדשא המצהיב גסס בגל החום הנורא, והזכר היחיד לעציצים היו כמה גבעולים חומים, לא מרשימים במיוחד.
הגינה שנראתה כמו כל חצר רגילה. אולי מעט יותר מוזנחת. מסוג החצרות שאתה עובר על ידם, ועוד לפני שהספקת להסיט מבט, כבר שכחת מקיומה. קצת כמוני, הרהרה ברי. היא התקדמה לעבר המחסן הישן מאחורי הבית, שהזדקר מהאדמה כמו שן עקומה, והיה גם צהוב ומגעיל כמוה. האמת ש"מחסן" היתה מילה מאוד נדיבה לתאר את החורבה המתפוררת. אבל נו, מה לעשות. כל עוד הוא לא התפרק, או ליתר דיוק התפרק לגמרי, לא פינו אותו משם. למרות שברי חשדה שגם אחרי שיתפרק לאף אחד לא יהיה אכפת מספיק לעשות עם זה משהו.

אבל נו, כל עוד הוא לא התפרק לגמרי... וכל עוד יש בה פלסטרים... וכל עוד ברי נחתכת מדפים... היא נאלצה להמשיך ולהיכנס לתוכו מדי פעם.