לילית אדומה

פרק 14

בכניסה לבית חיכתה לברי הפתעה נוספת. אמא שלה, שבדרך כלל התלוננה על כך שהיא לא מעורה מספיק חברתית ולכן הייתה נחמדה באופן יוצא דופן לעמית בכל פעם שזאת הייתה באה, לא נתנה להם להיכנס. "אפשר לדבר גם פה", החליטה, וברי הייתה אסירת תודה על כך. ככה, אם לונדאל ינסה משהו כל מה שיהיה צריך לעשות זה לסגור עליו את הדלת. לונדאל כחכך בגרונו. "זאת שיחה פרטית, באמת שהייתי שמח לדבר עם ברי ביחידות. לבד."
"שמח? למה לא שמחה?" שאלה אמא של ברי בחשד.
לונדאל ביטא קללה ללא קול. "שמחה. כמובן שהתכוונתי לשמחה" תיקן את עצמו. אבל לאמא של ברי זה הספיק. ראיה לכך שעמית מקלקלת -ומקללת- את הבת שלה. "את לא מתביישת?! להכניס רעיונות כמו אלה שהכנסת לראש של הבת שלי? אני מאשימה אותך במה שקרה שבוע שעבר!"
ברי ולונדאל, שהיו עסוקים בלבחון אחד את השניה בחשש, הפנו את מבתיהם אליה בחדות. "סיפרת לה?!" השתנק לונדאל.
"מובן שלא! אמא, את... את יודעת?" שאלה ברי בבהלה.
דמעות עלו בעינייה של אמא שלה. "מובן שאני יודעת! אל תקשיבי למילה מכל השטויות שהיא אומרת!"
ברי כיווצה את אפה בבילבול. "אז אין דבר כזה שדים?" וידאה.
אמא שלה בהתה בה בהפתעה. "שדים?"
סאם מלמל כמה מילים לא מובנות, ואז פקד בסמוכותיות "עצרי!" לפני שברי הספיקה לענות. ידה של אמא שלה קפאה באוויר, באמצע הדרך לסלק קצוות שיער תועה מעינה. כל גופה קפא. "אנחנו חייבים להסתלק" הכריז לונדאל, אחז בידה של ברי והתחיל לגרור אותה משם. "מה? לא! מה עשיתם לה?" נאבקה באחיזתו.
סאם נחר בבוז ואחז בידה השניה, זאת שהחזיקה את המברשת, ומשך אותה גם הוא. "זה? לחש עצירה פשוט. היא תצא מזה בעוד רגע... וזאת גם הסיבה שאנחנו חייבים למהר"
היא נתנה להם לגרור אותה עד למכונית הצהובה לפני שחזרה להאבק. "אני לא נכנסת לשם!" הודיעה בפאניקה הולכת וגדלה. במהלך השבוע האחרון היא דמיינה עשרות פעמים מה תעשה אם לונדל ולרנס יופיעו פתאום. לרגע לא דמיינה שפשוט תניח להם לקחת אותה, או שבמקום לרנס יופיע סאם. הרי הוא זה שעזר לה לברוח, למה שיעזור לתפוס אותה בחזרה? הכל הרגיש כל כך לא מציאותי, כמו לחלום כשאתה יודע שאתה חולם, אבל ממשיך לחלום בכל מקרה.
"נסביר הכל במקום בטוח, לא פה"
"אתה מתכוון, תסבירו לשד שתכניסו בי" נרעדה. בקצה הרחוב הופיע ג'יפ שחור, אבל אף אחד לא טרח לייחס לזה משמעות.
סאם דפק את ידו במצח, לא יכול לסבול יותר את בורותה. "באתי לבקש ממך עזרה, אבל במקום זה מסתבר שאת זאת שבסכנה. את חייבת לבוא איתנו" את תחילת המשפט הוא מלמל לעצמו, כאילו קיווה שלא תשמע. אבל מובן ששמעה, הרי הוא אמר לה את זה. "עזרה? ממני?" זה לא הסתדר לה בראש.
מהבית נשמע קולה של אמא שלה, שהשתחררה מהקיפאון. "ברי? ברי! איפה את?!"
המכונית של עמית חנתה מאחורי שיח גדול שחסם את שדה הראיה מהבית, לכן לא יכלה לראות אותה. ברי גילתה שהיא לא יכולה לענות. אבל לא לחש עצירה הוא מה שמנע ממנה להגיב, אלא הרצון לדעת עוד. היא רצתה להיות חלק ממה שזה לא יהיה שסאם דיבר עליו. הוא נשמע כל כך כנה כשאמר שהיא בסכנה, והיא בכלל לא הכירה את החוקים של העולם החדש שאליו נחשפה. אבל היא גם לא נכנסה למכונית. ברגע שתיכנס, מי יודע אם שוב תהיה לה אפשרות לברוח. "תבטיחו לי שלא ישתלט עליי שום שד".
לונדאל שלח מבט מודאג לסאם. ברי הנהנה באכזבה. "טוב לדעת איפה אני עומדת." היא פנתה בחזרה לכיוון הבית. "אמא! אני פה!" קראה בקול. הג'יפ השחור הספיק להתקדם בנתיים, ונעצר כמה מטרים לפני המכונית של עמית. מתוכו יצאה בסערה שרה, השוטרת שתיחקרה את ברי לפני שבוע. הפעם היא לבשה בגדים אזרחיים, ועל פניה היה מרוח חיוך מוגזם, מהסוג שמחייכים כדי להרגיע ילדים קטנים כשאתה לחוץ. בידה היה אקדח. "ברי, נכון? את נמצאת בחברת פושעים מסוכנים ביותר. הם מקושרים כבר לכמה מקרי חטיפה, ואני מבקשת את שיתוף הפעולה שלך"
ברי נרתעה לאחור אינסטינקטיבית. כשהסתכלה על סאם, ראתה שעיניו בוערות בכעס. צבע הזהב שלהן זהר קלות. "סאקורה," הוא ירק את השם בשנאה. "הייתי צריך לנחש שנשלחת לפה"
השוטרת התעלמה ממנו, מבטה לא עוזב את של ברי. "תעשי את הדבר הנכון. את יודעת מה הוא" הפצירה.
ברי היססה, ואז לקחה צעד קדימה. היא התכוונה לקחת עוד אחד, כשידו של סאם עצרה אותה. כמו בשבוע שעבר, הוא אחז בדיוק באותו המקום במעלה זרועה. היד שלו רתחה. הוא עצם את עיניו לרגע, וכשפתח אותן שוב הן היו בצבע הצהוב הרגיל, ומבטו נראה חשוף וכנה. "אני מבטיח. שום שד לא ישלוט בך... עכשיו בבקשה תיכנסי למכונית. אני מנסה לעזור"
ברי הנהנה בהקלה והניחה לו להכניס אותה למושב האחורי. היא האמינה לו.
תוך רגע שלושתם היו בתוך הגרוטאה הצהובה, ולונדאל התניע. "לא! את עושה טעות, צאי מזה כל עוד את יכולה, ילדה!" צעקה עליה השוטרת והתחילה לרוץ אליהם, מנופפת באקדחה באיום וחוסמת בגופה את הדרך. ללונדאל זה לא שינה. המכונית זינקה קדימה ופגעה בה. ברי הרימה את ידיה אל פיה כדי להחניק צרחה. כל מה שהספיקה לראות היה את גופה של השוטרת עף הצידה ומתרסק על המדרכה מעוצמת המכה לפני שנעלמה מעיניה. "אתם מטורפים! אומייגאד, תקפנו שוטר בתפקיד!" קולה של ברי היה הרבה יותר מדי גבוהה, ואם לא הייתה כל כך נסערת לעולם לא הייתה משתמשת במילה כמו אומייגאד. היא התנשמה כשמחשבה חדשה עלתה במוחה. "מה אם הרגנו אותה?"
לונדאל נחר בזילזול והמשיך בנסיעה המהירה. ברי, שלא הספיקה לחגור, מצאה את עצמה מחליקה הצידה בפניות ונמרחת על סאם. הפנים שלה האדימו, בעיקר בגלל החום שקרן ממנו. אבל הוא לא ידע את זה, ולמרבה מבוכתה ההסמקה גרמה לו לצחוק. "זה לא מצחיק" רטנה, חזרה אל הצד שלה מאחור והושיטה את ידה לחגורת הבטיחות. עוד פניה פתאומית טלטלה את המכונית, ושוב היא מצאה את עצמה מחוצה אל סאם. הסומק על פניה העמיק, והיא מיהרה להתנתק ממנו שוב.
"לא שמעת על מרחב אישי? אין, פשוט לא יכולה להוריד ממני את הידיים" הקניט.
"דביל," מלמלה כשנחגרה לבסוף. לונדאל הפנה אליהם מבט נוזף. "יש לנו עניינים רציניים לדבר עליהם, תפסיקו להשתטות"
ברי רצתה לשאול מה זה להשתטות, אבל לא רצתה שיחשבו אותה לטיפשה אז החליטה לא לומר כלום. סאם הנהן, ובמשך כמעט רבע שעה לא אמר מילה. כשדיבר, נשמע רציני שוב. "צדקת-" לקח לו רבע שעה לחשוב על זה עד שהסכים? תהתה ברי. "-ברי, את צריכה להבין שהאישה שם ניסתה להרוג אותך"
ברי הביטה בו בזעזוע. "מה?! לא! היא חשבה שזאת חטיפה. וזאת הייתה שוטרת. למה שתנסה להרוג אותי?"
"כי היא הייתה אחוזת דיבוק. שד. ובנוגע ללמה..." הוא משך בכתפיו. "את יודעת יותר מדי, יכולת להפוך לאיום בהמשך"
"אבל היה לה קו ישיר לירות בי! אתה טועה. היא ניסתה לעזור"
"היא לא ירתה בך רק כי זה צריך להראות כמו התאבדות. את יודעת כמה קשה להשתיק מקרה רצח? זה תמיד עולה לכותרות ואנשים מתחילים לשאול שאלות. כמו שזה נראה, הם כבר התחילו להכין את ההורים שלך לאפשרות כזאת"
"שטויות. ההורים שלי בחיים לא היו חושבים ש..." פתאום נזכרה איך ההורים שלה התנהגו מוזר בחברתה כל השבוע האחרון. "לא" הנידה בראשה לשלילה. "אתה טועה."
בתגובה הוא רק משך בכתפיו. "תאמיני למה שבא לך. בכל מקרה, היינו באים קודם אם היינו יודעים שזה המצב. למען האמת, פשוט חיכינו שההורים שלך יחזרו לעבוד. שלא לדבר על הזמן שלקח לי לשכנע את לונדאל לעבוד איתי"
ברי שפשפה את מצחה בתימהון. "אז אתם עובדים ביחד עכשיו? עובדים על מה?"
סאם הניד בראשו. "אני אסביר הכל כשנגיע לחורשה"
"חורשה?" ברי הציצה החוצה על הנוף. מבעד לחלונות היה ניתן לראות עצי אורן, וקרקע מלאה בצמחים כמושים. יכול להיות שהאיזור היה יפהפה באביב, אבל לא בזמן הזה של השנה. חום הקיץ יבש את הצמחים, עד שהגוונים השולטים ברקע היו בעיקר חום ומעט ירוק כהה. "מתי הספקנו להגיע לפה?" תהתה. במשך כל הנסיעה ניסתה להגניב מבטים אל סאם, לבחון אותו בלי שישים לב. היא הייתה גרועה בזה, והוא שם לב, באחת הפעמים שבחנה אותו מזווית העין אפילו קרץ לה.
"הזמן עובר מהר כשנהנים" הכריז לונדאל בסרקסטיות משהו, ודומם את המנוע.
לפחות זאת לא ספריה, עודדה את עצמה ברי ויצאה מהמכונית.