לילית אדומה

פרק 15

הם התיישבו במעגל על האדמה. חוץ מצווחות העורבים, לא נשמע שום קול. גם סאם וגם לונדאל נעצו את מבטיהם בברי, שתי זוגות עיניים צהובות ולא לגמרי אנושיות שהביטו בה בלי למצמץ. אצל עמית, היה זה רק עיגול דק של חום-צהבהב שהקיף את את האישון, ובכך הראה על נוכחותה של ישות אחרת. אצל סאם לעומת זאת, צבע העיניים היה בפירוש זהב. ולא, לא היו אלה חלומות רומנטיים של נערה בודדה בגיל ההתבגרות שהפכו חום בהיר לזהב חלומי, צבעם בהחלט היה כשל זהב מותך. עכשיו, כשיצאו מטווח סכנה, שניהם נראו נינוחים להפליא. או אולי, מחשבה אחרת עלתה בראשה, כי היא לא יכולה להסתלק משם. מפה והלאה, הם השולטים על המצב. המחשבה הלחיצה אותה, אבל היה הרבה יותר מדי מאוחר מכדי לסגת. "אז... אמיתות שישנו לי את החיים לנצח? מישהו?" ניסתה להתבדח. קולה בגד בה ונסדק, כך שהשאלה נשמעה יותר מפוחדת מקלילה. סאם ניער את ראשו. "בואי נתחיל בסיפור קצר, בסדר?" הוא לא חיכה לאישור לפני שהמשיך, זאת הייתה שאלה רטורית. "פעם, הרבה לפני שהאנושות התחילה, היה רק תוהו וחוסר סדר. האמת שחוסר סדר היא לא המילה הנכונה, כי לא היה דבר כזה סדר. גם לא נכון להגיד שהמצב הזה היה קיים זמן רב, כי לא היה זמן. העולם פשוט... היה. אבל לאחר כמה-"
ברי נופפה בזרועה לסלק זבוב מציק, אך סאם טעה וחשב שהיא מרימה את היד לשאול שאלה, וקטע את נאומו בחוסר רצון. "כן?" שאל ברוגז. ברי הרגישה איך הסומק מטפס במעלה צוורה ומאיים לשטוף אותה. אחרי הכל, היא אכן הייתה נערה בודדה בגיל ההתבגרות, והוא אכן נראה כמו כוכב קולנוע מסרט מדע בדיוני, למרות שכבר הספיק להחליף את הבגדים המוזרים שלבש בג'ינס משופשף וחולצה שחורה עם ציור של דינוזאור. את חגורת הכלים ומגפי המתכת עדיין לבש, למרות החום. "אה..." פיה נפער כשלא מצאה דבר לומר. הזבוב זיהה הזדמנות, וצלל לפיה בזמזום אובדני. היא השתעלה בקדחנות, עד שהייתה בטוחה שיצא, ואז ירקה ושיפשפה את גרונה עד שהאדים. בכל אותו הזמן שתי זוגות העיניים המשיכו לבהות בה. "זה קורה לאנשים הרבה?" שאל סאם בסקרנות.
לונדאל גילגל עיניים, "רק למטומטמים מבניהם"
"לא נכון!" יצאה נגד הכרזתו, אבל בינה לבין עצמה נאלצה להודות שיש משהו בדבריו.
"בכל מקרה... אה... יש לך קול רדיופוני" אמרה לסאם, נבוכה. היא לא התכוונה להגיד את זה בקול כשהמחשבה חלפה קודם לכן במוחה, אבל עכשיו קיוותה שלפחות תסית את דעתו מהתקרית. סאם, שנזכר להיות זועם על ההפרעה, רטן משהו שכמעט נשמע כמו "תודה" בתוספת חיוך צדדי נבוך. "עכשיו אני יכול להמשיך? א-"
"כן!" מיהרה ברי לומר בהתלהבות. הוא דפק את ידו במצחו. "שוב, זאת הייתה שאלה רטורית."
ברי הסמיקה. "סליחה, תמשיך"
"זה מה שהתכוונתי לעשות" רטן שוב. "את יודעת כמה הזדמנויות יש לי לספר למישהו את סיפור הבריאה? לא הרבה! אז שקט"
כשווידא שהפעם באמת יש שקט, המשיך. "אז כמו שאמרתי, בשלב מסויים התוהו התחיל לקבל מודעות, והפריד את עצמו לשני חלקים" הוא שילב את ידיו ביחד ואז הפריד אותן, מדגים. ברי הייתה די בטוחה שהוא דילג על משהו מתחילת ההסבר, אבל לא רצתה להפריע שוב.
"עם כמה שכאב לו להתפצל, רק ככה הוא יכל ליצור. במקום התוהו, נוצר עולם. יום אחרי יום, בחוכמתו האין סופית, יצר עוד ועוד. תוך כדי שבנה את העולם, הוא יצר מגנים לכל אחד מהכוחות להם התפצל. עם הזמן הם קיבלו את השמות מלאכים ושדים. אבל זה לא הספיק, הוא רצה ליצור משהו שישלב את שני הצדדים." סאם הוציא מחגורת הכלים חפץ קטן והסתיר אותו כששילב סביבו את אצבעותיו. הוא הטה את כפות ידיו מטה, ועליהן נגלה פסל חימר קטן בצורת איש. "האדם. אותו הוא לא יצר, הוא ברא. מתוך עפר וכוחות מנוגדים שבתוהו היו לאחד. אבל הייתה בעיה." הוא פורר בין ידיו את פסל החימר. "שני הכוחות נאבקו על השליטה, מה ששחק את האדם. המאבק התמידי הרס באיטיות את גופו. כשראה זאת הבורא, הוא חילק את האדם לשני חצאים. אדם וחווה, כדי שיחלקו בנטל בעזרת אהבתם. לשחיקה המתמדת קרא האדם הזדקנות"
ברי רכנה קדימה, מרותקת לסיפור ולקולו הרך.
"אני לא עומד לספר על כל מה שקרה שם, זה לא רלוונטי אלינו. בכל מקרה, את בת חווה. יש בך ניצוץ מה... אפשר לקרוא לזה נשמה, שהייתה לה. ברוב המקרים רסיס חווה נכנס בבנות, ורסיס אדם בבנים. אבל לפעמים זה מתהפך, ונוצרים מקרים כמו של חברה שלך שם" הוא החווה על לונדאל.
"אתה מדבר על עמית?" נבהלה ברי "מה לא בסדר בעמית?"
לונדאל קם ממקומו, זועם. "הכל בסדר עם הגוף המארח שלי!" נשף. סאם הרים את ידיו בפיוס. "לא אמרתי שלא. היא פשוט בת אדם במקום בת חווה" קרב מבטים קצר התקיים בין השניים, וסאם שבר ראשון את קשר העין ומשך בכתפיו בחוסר אכפתיות. "בסדר, אם אתה לא רוצה שהיא תדע"
"לא רוצה שאדע מה?" התערבה ברי, מתוסכלת מכך שהיא היחידה שלא מבינה על מה מדברים.
"הסיבה שאת פה היא לילית" מיהר להגיד לונדאל, מסיט מעצמו את השיחה. זאת לא הייתה העברת נושא אלגנטית במיוחד, אבל זה עבד. "לילי מי?" שאלה ברי במצח מכווץ, לא בטוחה ששמעה נכון.
"לילית," אמר סאם בערגה. "מלכת השדים הבלתי מעורערת. אם מישהו פה היה נותן לי לדבר- הייתי מסביר גם למה צריך אותה"
"כי אתם שדים?" ניחשה ברי.
"כי המצב בגהינום רע. השליט הנוכחי-"
"רגע רגע רגע!" הפסיקה אותו. "גהינום זה לא המקום שאליו הולכות כל הנשמות הרעות?"
"מובן שלא! גהינום זה שם אחר לממלכת השדים. ועכשיו תפסיקי לקטוע אותי!" הוא התרומם לעמידה כמו לונדאל, עיניו זוהרות שוב. כאב עמום התעורר בזרועה, וכשהסתכלה עליה, במקום שבו תפס אותה קודם לכן, ראתה סימן אדום בצורת כף יד. עם כל הדרמה, היא שכחה עד כמה ידו צרבה. היא הניחה את כף ידה על המקום בנסיון לצנן את העוד הלוהט. עיניו של סאם הפסיקו לזהור, והכאב נעלם כלא היה. הוא עצם את עיניו ונשם עמוק. כשפקח אותן, לא היה במבטו שום כעס, ועל זווית פיו ריקד צל צלו של של חיוך מתנצל. הוא ירד על ברכיו לגובה העיניים של ברי, הושיט את ידו לגעת באיזור האדום. ברגע האחרון עצר, ידו מרחפת סנטימטרים ספורים מעורה. לאחר היסוס קצר החזיר אותה לחיקו. "אני מתנצל. את מקבלת את כל הסיפור טוב בהרבה ממה שהיה אפשר לצפות... אני רק מבקש את הקשבתך לעוד רגע. לשדים יש עולם בשם גהינום ברקיע השני, בו האחראי הוא המלך. בחמש מאות וקצת השנים האחרונות מולך המלך הנוכחי... ועדיף שלא אומר את שמו כדי שלא יפנה אלינו את צומת הלב שלו בטעות. בקיצור אפשר לקרוא לו אָש." סאם עצר לרגע מההסבר הנלהב, והבעה מרדנית תפסה את מקומה על פניו. "ברחתי משם כדי לעורר הפיכה, ואת המפתח להצלחתה."
"אני?" השתוממה ברי.
"כן. לילית היא זאת שבוחרת את המלך. בעזרתך נוכל למצוא אותה, ולהפיל את אש מהשלטון."
"אני-" הוא הניח אצבע על שפתיה כדי שתפסיק.
"אני יודע, אני יודע. את בטח שואלת את עצמך מה יוצא לך מכל העסק. אז תחשבי על זה ככה, מאז שהוא בשלטון ההגירה לעולם שלכם נהפכה הכרחית לאויביו. ברגע שיהיה מישהו אחר בשלטון, לרבים מהם לא תהיה סיבה להישאר והם יקפצו בשמחה בחזרה אל מדורי גהינום. אין כמו הבית." את המשפט האחרון אמר במעט ליגלוג. כשראה שהיא מהססת, הוסיף "אני יכול להוסיף לעסקה גם את חברה שלך עמית, שתחזור לעצמה"
"היא בסדר ככה" הצהיר לונדאל מהצד, אבל אף אחד לא התייחס אליו.
"אז מה את אומרת..." סאם חייך חיוך רחב "תסגרי עסקה עם השטן?"