לילית אדומה

פרק 4

האיש -או ליתר דיוק הנער- סקר אותה בחזרה, והוא לא נראה מתרשם במיוחד.
"הכל מתחיל בזה שנחנו נולדים, לא?" אמר לפתע בקול משועמם.
לרגע לא הבינה על מה הוא מדבר, וכיווצה את מצחה בשאלה. לקח לה רגע להיזכר במה שאמרה, על כך שהכל התחיל ברגע שנולדה. מביך.
"יש לך חוט ומחט?" שאל בפתאומיות.
"למה?" החזירה גם היא בשאלה, מסתכלת עליו בחשד. היא בחיים, אבל בחיים לא ראתה בן שמתעסק ברקמה להנאתו. למעשה, היא אפילו זכרה פעם אחת שתום, ילד עם שרירים בכל מקום חוץ מבמוח, צחק ואמר שהיה מעדיף שחייזרים יתגנו  אותו, רק שלא ירקום.
אבל כשחושבים על זה, הכל נראה פתאום הגיוני. הרי המוח שלו היה צריך ללכת לאנשהו. החייזרים בטח טיגנו לו רק את המוח. מסכן.
רגע, הגלגלים בראשה התחילו
להסתחרר- למה הוא צריך חוט ומחט אם לא כדי לתפור? היא נרתעה בחלחלה, הוא לא רוצה לתפור ריקמה, הוא רוצה לתפור פצע.
עכשיו סוף סוף הצליחה לשים את האצבע על מה שהפריע לה.
הריח. הריח המתקתק ומעורר הבחילה של זבל מרקיב...
או של משהו שהזדהם. למה הוא לא בבית חולים? הוא פושע?
רק זה חסר לה, שאיזה חוליגן מדמם לה בחצר.
איך היא תסביר את זה בדיוק? ההורים שלה יחשבו שהיא עושה שטויות ולגמרי לא אחראית, ואז יתנו לה עוד יותר חוקים. למרות שבאמת לא היה הכי חכם לחפור אז במזבלה כדי לחפש את השרשרת של חברה שלה. אח, היו ימים. הנער שוב ככחך בגרונו. אופס, היא שוב בהתה במשהו בזמן שהיא חושבת?
ואם זה לא מספיק נוראי, זה נראה כאילו היא בהתה בו.
"נו, ילדה" אמר בחריקת שיניים, כאילו קשה לו לדבר. טוב, הגיוני שבאמת היה קשה לו לדבר. אבל אוף, שוב קראו לה ילדה? אנשים נטו להתבלבל בגיל שלה ולחשוב אותה לצעירה יותר ממה שהיא. אבל שש עשרה שנה של ניסיון בדבר הרגילו אותה לחרוק שיניים ולשתוק כשקוראים לה כך. זקנים תמיד אמרו לה שכשתהיה בגילם זה יעזור לה, אבל המחשבה על כך שבגיש שישים תראה בת חמישים וחמש לא עודדה אותה במיוחד. אז כשהיא תהיה זקנה יחשבו שהיא קצת פחות זקנה. איזה כיף.
"אני לא ילדה" הכריזה ושילבה את זרועותיה בצורה שקיוותה שנראת מתריסה.
"לגמרי." השיב לה, קולו נוטף סרקזם.
היא פתחה את הפה כדי להגיד איזשהו משפט מחוכם. לא שהיה לה אחד, אבל בכל זאת. אבל הנער לא נתן לה אפילו הזדמנות לדבר שוב לפני שנפל עם הפנים לקרקע באנקת כאב.
ברי מצמצה, ואז מצמצה שוב. הוא עדיין היה שם. היא היססה לרגע אבל אז מיהרה לכיוונו בזמן שכל האינסטינקטים שלה צורחים עליה לחזור אחורה ולשכוח שאי פעם ראתה את הנער המוזר, או יותר טוב, להזמין אמבולנס.

כל כך חבל שהיא לא שהיא לא הקשיבה להם. היא לא ידעה זאת, אבל באמבולנס הקרוב ביותר לביתה בדיוק התנדב מטעם מד"א בחור חמוד, שסיכוי לא רע שהייתה מתאהבת בו, ומי יודע, אולי אפילו מוצאת כך את אהבת חייה. אבל היא לא הזמינה אמבולנס, ומעולם לא פגשה את אותו מתנדב. כל כך חבל.