לילית אדומה

פרק 2

היא התקדמה לעבר המחסן ולקחה נשימה עמוקה, או-מיי-שניצל, איכ! מין ריח מוזר של זבל מרקיב ריקד באוויר, מתערבב עם אוויר הקיץ הסמיך.
לא מספיק שהמקום הזה נראה כמו חורבה, עכשיו הוא גם מריח כמוה? תהתה בגועל. הדלת נפתחה בחריקה וברי הציצה פנימה. היא יכלה להישבע שראתה משהו זז בפנים. אם היא תראה עכברוש, היא תצרח.
ידה של ברי מיששה את הקיר, אבל פשוט לא מצאה את הפנס שהיה אמור להיות שם, מאז שהמנורה הפסיקה לעבוד לפני כמה חודשים.
אין בררה, חשבה באומללות, היא צריכה לגשש בחושך ולקוות לטוב.
היא נכנסה, שולחת את ידיה לפנים כדי לא להיתקע בשום קצה של שולחן, ופתאום הרגישה שמשהו פרוותי מתחכך בה. עכברוש! בניתור וצעקת הפתעה קטנה באוקטבה גבוהה במיוחד היא מיהרה לרוץ החוצה. מהפתח הופיעו זוג עיניים צהובות. וואו, מלחיץ. כעבור רגע נשמעה גם נביחה. אוקיי, זה רק כלב, אין מה להילחץ, ניסתה להרגיע את עצמה. רגע... בעצם יש מה להילחץ. מה אם יש לו כלבת?
יכולים להידבק מכלבת רק מחיכוך? היא תיארה לעצמה שלא, אבל בכל זאת.
עכשיו נשארת השאלה מה לעשות איתו. חשבה, נותנת למחשבותיה להתפרע. אולי לקרוא לו ששון ולצאת איתו למסע הופעות?
אממ... מפתה, אבל מצריך יותר מדי השקעה. גם לשכנע אותו שששון זה שם יפה, והוא לא, גם ללמד אותו פעלולים, גם לברוח מהבית, למרות שזה יכל להיות הקטע הכי מסעיר בסיפור, וגם לכתוב פתק למורה ולהודיע לה שהיא חולה לכל החיים ובגלל זה לא תוכל להגיע, ושלא תתקשר להורים שלה לבדוק אליבי כי אז הם יזכרו שיש להם בת והיא תצטרך לעשות את המטלות שלה.
ברי נאנחה בדרמתיות. היא אהבה להיאנח בדרמתיות. זה הפך דברים פשוטים לדרמתיים יותר. כמעט כמו טלנובלה. לא שהיא אהבה טלנובלות פשוט ש... בטלנובלות לא היה דבר כזה שיעמום, ואצלה כן.
אולי הוא בכלל כלב המסטף מכוער עם שיניים צהובות, ריר ופרווה קצוצה שיהרוג אותה בשניה שתהיה לו הזדמנות. היא ידעה שזה רק כלב, שככל הנראה יסתלק בקרוב, אבל הייתה משועממת, והמחשבות סיפקו לה הפוגה מהשיעמום של אמצע החופש הגדול, אז היא המשיכה. אולי הוא בכלל כלב נדיר, הרי היא מעולם לא ראתה כלב עם עיניים צהובות בעבר, אז זה בטח די נדיר. למרות שחוץ מהפודל המעצבן בקצה הרחוב היא לא באמת הכירה יותר מדי כלבים. אבל אם הוא נדיר, אז היא תוכל לאמץ אותו ותהפוך למפורסמת, ואז איש עשיר כלשהו ימות ויראו שהוא כתב בצוואה שלו שהוא מוריש הכל ל'זאת המגניבה עם הכלב', והיא תעבור לגור בטירה עם משרתים ותשתה כל בוקר חלב מוקצף. הא.
יותר הגיוני שהיא סתם תידבק ממנו במחלה חסרת מרפא כלשהי, ואז, אחרי שתמות, יפרסמו תמונה לא פוטוגנית שלה בעיתון והיא תהפוך לסיפור לילדים קטנים, משהוא בסגנון 'היו היה פעם ילדה שמצאה כלב במחסן שלה והחליטה לעזור לו... ואז היא מתה. הסוף.'

כן... זה יותר הגיוני עם המזל שלה.
הכלב נבח שוב והיא נרתעה לאחור, בעוד הוא התקדם קצת. ואז היא הבינה למה לא ראתה דבר חוץ מעיניו לפני כן. הוא היה שחור- שחור וענק.
אולי כדאי לה בכלל להתקשר לגן חיות הקרוב, הוא נראה יותר כמו
פנתר מכלב. אבל בכל זאת... היה בו משהו כלבי חמוד שכזה. שוב, לא שלברי היה הרבה נסיון עם כלבים, אבל ככה זה נראה לה. היא התקבה אליו קצת והוא מיהר לנהום אליה ולהיכנס לאזור הכי חשוך של המחסן, עד ששוב נראה לא יותר מזוג עיניים צהובות.

ברי התלבטה. לדמיין היה נחמד והכל, אבל מה היא אמורה לעשות?
לבסוף המחשבה כמה אמא שלה תתעצבן הכריעה את הכף. המחשבה על כף גרמה לה גם למחוא כף. היא לא יכלה לראות זאת, אבל ממעמקי המחסן הכלב הטה את ראשו הצידה בחוסר הבנה.
דבר ראשון היא צריכה לבדוק אם יש במקרה דוגלי במקרר.
ברי התקדמה לכיוון הבית, ורק כשנכנסה, נזכרה שעדיין לא השיגה פלסטר.