לילית אדומה

פרק 25

קבוצת שדים במדים שחורים כיתרו את ברי וסאם, מכוונים לעברם חצי עץ מעוטרים בכסף מתוך קשתות ארוכות למראה. ברי הרימה את ידיה בכניעה, וכמעט גרמה לאחד מהם לשחרר עליה חץ. "תגיד לכלבה להפסיק! איך היא מעזה בכלל לאיים עלינו?!" דרש לדעת הקשת העצבני מביניהם. סאם תפס את ידיה והוריד אותם במהירות. "אבל מה עשיתי?" ברי לא הצליחה להבין. סאם צבט את גשר אפו בייאוש. "פשוט אל תזוזי, בסדר?"
היא התחילה להנהן ואז עצרה את עצמה- הרי גם הנהון הוא סוג של תזוזה.

רק לפני כמה דקות שניהם התקדמו לבד במנהרה החשוכה, בדממה כמעט מביכה. מדי פעם סאם הרים את קולו ואמר "פה שמאלה," או "להיצמד לקיר של הכניסה השלישית" וברי תהתה מה עשתה לא נכון. האם הרסה הכל כשהיססה? אולי הוא חושב שהיא לא בעניין? אולי הוא בעצמו כבר לא בעניין? מוחה צחק עליה שהיא מתנהגת כמו נערה מטופשת מהסיפורים האלה שעל הכריכה שלהם יש ציור של מישהו ללא חולצה. היא נטתה להסכים עם הקביעה הזאת.
סאם הטה את ראשו הצידה בתנועה מעט כלבלבית כשעברו פניה חדה במיוחד, כמנסה לשמוע דבר מרוחק. עיניו נפערו מעט, והוא צעק "תתכופפי!" בזמן שהפיל אותה לקרקע, מה שהפך את ההנחיה למעט לא רלוונטית.
נשימתו הייתה חמה על לחיה כשרכן מעליה, ולרגע קצר חשבה כי הוא עומד להוזיז קצוות שיער תועה מפניה. במקום זאת הוא בהה במשהו מאחוריה והתרומם. כשהסתכלה ראתה חץ נעוץ על הקיר מאחוריהם, זנבו עוד רוטט. סאם עזר לה להתרומם, ואז הם הופיעו. קבוצת קשתים לבושי שחורים. האיזור היחיד בגופם שלא כוסה בבד שחור היה העיניים, שהיו אדומות ובעלות אישונים דמויי חרכים.

השדים הובילו אותם לאורך המנהרות בשקט מפחיד. אחרי הרבה יותר מדי שקט והליכה בחושך, הם הגיעו לצד השני של ההר. המעבר החוצה היה עדין. בהתחלה במקום חושך איימים היה חושך של מישהו-כיבה-את-האור, ולאחר מכן היה צריך להתכופף כדי לא להיתקל בשורשי עצים שכמו שלחו לשערם אצבעות רעבתניות. ברי ציפתה שהשמש תסנוור אותה אחרי השהות הארוכה מתחת להר, ובאופן אוטומטי הרימה יד לשוחח על פניה- ובכך כמעט וגרמה לקבוצת שדים לירות בה בו במקום. "ידיים למטה!" רטח אחד מהם, שד בעל עין אחת בלבד, מדבר בקול מחוספס מחוסר שימוש. היא מיהרה להוזיז את היד, ונוכחה כי האור חלש משציפתה. לשמיים היה גוון אדום, והשמש התעממה מאחורי מסך עננים כתום. האדמה שדרכו עליה כמו התפצפצה תחת רגליהם באנחה שקטה. מלבד גבעות שוממות, היה רק דבר אחד לפניהם, אבל יש להודות שהיה זה דבר מרשים ביותר. ארמון, עשוי אבן חול צהובה. הקשתים הובילו אותם לעבר הארמון, ובטנה של ברי התערבלה בחשש (וככל ההנראה גם במעט שניצל תירס). הם כבר נתפסו והצליחו לברוח. ואפילו הצליחו לעבור את כל שלושת המחסומים בשביל להגיע למקום שבו לילית אמורה להיות! ועכשיו... יוגשו למלך השדים כמו מנה של מתאבנים?
עם דירבונם של כלי הנשק ושקט מלחיץ מצד השדים אדומי העניים, לא הייתה להם בררה אלא להיכנס לארמון. סאם נראה כמכין את עצמו נפשית להתמודדות עם המלך, אבל כשניסה להתקדם אחד המשרתים עצר בעדו. "המלך אינו פנוי לקבל אתכם כרגע"
סאם נעץ במשרת מבט לא מאמין. "לא פנוי כרגע? אני בורח מהארמון, מגייס בחוץ אנשים נגדו, הוא הפעיל את כל מי שהוא יכול נגדי, ואפילו שלח יחידה שלמה של קשתים רק כדי ללוות אותי. ועכשיו אין לו זמן לזה?!"
המשרת הביט בו במבוכה. עורו האדמדם היה סמוק, ובהחלט לא הייתה לו תשובה.
"אולי זה לטובה" אמר לבסוף, ואז פנה לקשתים והמשיך "הוראותיו של המלך היו לשים אותו במגדל".
"ומה בנוגע לילדה?" שאל השד חסר העין בקולו המחוספס.
שוב המשרת נראה נבוך. "לא ידענו שתהיה עוד מישהי בעסק. אני מתאר לעצמי שאפשר ל-"
"היא נשארת איתי" הודיע סאם בנחרצות, אוחז בזרועה בחוזקה. המשרת משך בכתפיו בחוסר וודאות, לא בטוח שמתפקידו לסתור את דבריו של הנסיך. וכך יצא ששניהם מצאו את עצמם מובלים במעלה גרם מדרגות לולייני. אחרי עליה שנדמתה כנצח, הם נדחפו בגסות את החדר שבראש המגדל. בכניסה לחדר סאם התנגד לראשונה. הוא הסתכל על המקום בשנאה, כמעט בחשש. כאילו זהו לוע של חיה טורפת, לא סתם חדר. הקשתים נראו כמתענגים על הרגע, ולמרות שלא היה ניתן לראות את פיהם מתחת לבד השחור, ברי יכלה להישבע שהם מחייכים.
ברגע ששניהם היו בפנים כיסה אור של להבות רפאים את הקירות. "אה. מעגל כבילה."
סאם גיחך גיחוך מריר. "כן. אה." הוא התיישב על רצפת העץ של החדר הריק בחבטה.
ברי זזה מרגל לרגל בחוסר נוחות, לא בטוחה אם עליה להתיישב לידו או לא. "אז... כבר היית תקוע פה בעבר?" שאלה.
הוא נאנח וטמן את פניו בין ידיו. "כמה מאות שנים... עד לפני כמה שבועות" מלמל.
"מה?!" היא לא הייתה בטוחה ששמעה נכון.
"פחות או יותר מאז שאני נסיך" המשיך למלמל, ואז שינה תנוחה לישיבה מעט יותר מסוגננת.
"יכול להיות שיעברו כמה שנים עד שיקחו אותנו לראות אותו" זרק.
"מה?!?!"
ברי התחילה להסתובב בחדר בעצבנות. "לא. לא יכול להיות. שנים? ממש לא לזה הסכמתי. לא לא. חייבת להיות דרך לצאת מפה. אתה הצלחת לברוח! בטוח נוכל לשחזר את זה"
הוא נאנח כשנזכר, ובעינייו נדלק בזיק שלא מצא חן בעינייה. "הייתי פה שנים. יום אחרי יום שבהם לא היה לי דבר חוץ מהפחד ממה שקרה למלכה, ומתכנון מהפכה. בסופו של דבר מישהו פישל ועברה ציפור ליד החלון. אחרי הרבה זמן שבו שכנעתי אותה להתקרב, גרמתי לה לנקר חלק מהגיר שממנו עשוי המעגל. דרך הפרצה הצלחתי לברוח."
מכל הסיפור הנוגע ללב רק דבר אחד תפס את אוזנה של ברי- "יופי. אז בוא נמצא ציפור."
"אין פה ציפורים."
"אבל הרגע אמרת..."
"אמרתי שמישהו פישל והביא לפה ציפור שאיכשהו הצליחה להשתחרר" קטע אותה בחדות.
ברי רק הגבירה את קצב הליכתה. "לא... לא... זה לא יכול להיות". היא עיסתה את רקותיה בנסיון לחשוב. איכשהו היה קשה, קשה משהיה אמור להיות לחשוב בצורה הגיונית. סאם התרומם ותפס בידה כדי שתפסיק להתרוצץ. "תפסיקי. את סתם מתישה את עצמך." הוא שילב את אצבעותיהם ואחיזתו התחזקה כשאצבעו נתקלה בטבעת שעל אמתה. "זה מה שאני חושב שזה?" שאל בקול נמוך. ברי ציחקקה בלחץ וניסתה להקליל את האווירה. "אם אתה חושב שזו טבעת, אז בטח". מה נכנס בו? תהתה.
הוא בחן בעיון את הקווים העדינים שעיטרו את הטבעת הכסופה והתחלה של חיוך דגדגה את שפתיו. "לא ידעתי שיש לך טבעת בקרה... זה משנה את כל המצב".

הם ישבו בישיבה מזרחית על רצפת העץ, וסאם חזר לדבר. "אז את אומרת שהטבעת מהמוכרת מהסופר?" ברי הנהנה בצייתנות ופכרה את אצבעותיה. "אז..." היא לא רצתה לצאת שוב הסתומה, אבל גם ממש הייתה צריכה לדעת. "מה זאת בדיוק טבעת בקרה?"
"מספיק בשבילך לדעת שיצורים כמו הדובה ההיא קוללו פעם, ומאז הם נאלצים לעזור למי שמביס אותם. טובה חד פעמית. כדי לגבות את הטובה שלך את צריכה לסובב את הטבעת שני סיבובים שמאלה. ברגע שהיא תתפרץ לכאן היא תהרוס את המעגל ונוכל לצאת" עיניו ברקו ברגש לא ברור בזמן שרכן ונישק את כף ידה בצמוד לטבעת, מעלים כל בדל מחשבה מראשה. ברי התנשפה.
"קדימה מותק, תזמני את הדובה". ביקש, והחל לנקוש בידו על הרצפה במקצב קבוע ומרגיע.
מותק? ממתי הוא קורא לה מותק?
היא סובבה את הטבעת סיבוב אחד שמאלה תוך כדי שכיווצה את מצחה בריכוז. הייתה לה הרגשה שהיא מפספסת משהו, אבל המחשבה ברחה מראשה, והיא לא הצליחה לרדוף אחריה. עוד חצי סיבוב שמאלה, ודפיקה חזקה נשמעה על הדלת רגע לפני שזאת נפתחה. בפתח עמדה שדה שלא ראתה מעולם, על פניה מרוח חיוך מתנשא. שיערה השחור היה אסוף על קודקודה בצורה מורכבת, ושמלתה הגולשת הייתה אדומה כעיניה. "אז מה, הנסיך סוף סוף חזר לכלאו שבשמיים, אה? איך זה מרגיש להתקרב לבית?" שאלה בלגלוג.
סאם נאנח. "באת לשמוח על חשבוני, נסיכה?" שאל ברטינה.
חיוכה הפך לעליז. "למה לא בעצם? אבא חושב שאתה סכנה נוראית, אבל לדעתי אתה סתם סכנה לעצמך"
סאם הרים גבה. "תודה?"
מבטה של השדה פנה אל ברי. "ומי זאת איתך? עוד תמימה שחושבת שתוכל לקבל את ליבך?" היא גיחכה כחולקת בדיחה פרטית. "כאילו שיש לך בכלל אחד כזה."
עיניה האדומות של השדה התעקבו על גופה של ברי, והחיוך נמחק מפניה.
"יש עליה עקבות של לחש הסוואה. למה שיהיה על שדה...." היא צימצמה את עיניה בחשד.
"בת אדם!" פלטה, כמו שאדם אחר אולי היה מגיב לו היה מגלה כי חברו הטוב ביותר היה הופך פתאום לג'וק ענק חבוש בכובע צהוב. סתם. הכובע לא חייב להיות צהוב. הנסיכה נכנסה ללא היסוס לתוך המעגל, ידיה שלוחות קדימה מתוך כוונה ברורה לפגוע בברי. נראה שלשדים פשוט יש מין רצון שכזה.

סאם דחף את ברי הצידה, והושיט את ידיו קדימה באותה הצורה שעשתה הנסיכה. משב אוויר בלתי נראה אחז בנוכחים, כשהנסיכה הופיעה מול סאם במהירות שלא נראתה לברי הגיונית. "אתה יודע שאני לא מוכנה לסבול אנשים, עם השקרים הקטנים האלה שלהם. אתה יודע מה בעלי עשה!" הם החלו להאבק במהירות כה גדולה, שברי הצליחה לראות רק תנועה פה ותנועה שם.
"אוי, מתי תתגברי כבר על האפס הזה?" רטן סאם וריסק את ידו על כתפה.
"אתה אומר לי להתגבר? מה בקשר אליך?" שאלה תוך כדי שתקעה אגרוף בצלעותיו. הרוח בחדר התחזקה ככל שזזו מהר יותר, עד שנראה כי הרצפה כבר לא יכולה להכיל זאת, והם עלו אל האוויר תוך כדי מאבק. בעוד הם נאבקים באוויר, נוצה אחרי נוצה הופיעו על גבם לנגד עינייה של ברי. זה לא היה בדיוק כאילו הן הופיעו, יותר נכון להגיד שתמיד היו שם, ורק עכשיו נגלו לעיניה. היא הסתכלה מרותקת בכנפיים השחורות של סאם, שהיו מעוטרות בכתמי זהב בקצותיהן, כמו העיתור שעל נוצות הטווס. לנסיכה היו כנפיים מעט קטנות יותר, בעלות כתמים אדומים בקצה.
הרוח ממשק הכנפיים ערערה את שיווי המשקל של ברי, וגרמה לה להחליק קרוב לקו הגיר שבכניסה. קו הגיר... ממש בהישג יד.... סוף סוף היא תפסה את המחשבה שחמקה ממנה מקודם. היא הרי אנושית, ומעגלי כבילה בכלל לא משפיעים עליה, נכון? אז למה שלא פשוט... היא הושיטה את ידה קדימה, וחרצה עם הציפורן שריטה לאורך הגיר. האש השקופה נעלמה כלא הייתה. הם השתחררו.

אני יודעת, עבר מלא זמן עד שסיימתי לכתוב את הדבר הזה. סליחה):
מקווה שלפחות נהנתם לקרוא אותו, ומפה כבר לא נשארו יותר מדי פרקים לכתוב עד הסוף:)