לילית אדומה

פרק 24

הפרק הזה הוא הארוך ביותר שיצא לי לכתוב, באורך של כמעט (או לא כמעט) שניים (ווהו🎉) ומשובצות בו כמה הערות שלי תחומות בתוך סוגריים.
תהנו(:

ברי מצאה את עצמה מחליקה וניסתה להאחז במשהו, כל דבר שהוא. פיה וידיה התמלאו פרווה, וכך היא נתלתה מצידי החיה הנעה, חופן פרווה הוא כל שמפריד בינה לבין נפילה לאדמת המדבר. יד בהירה אחזה בשלה מלמעלה, והיא הסתכלה על סאם בבהלה, לפני שהבינה כי כל ויכוח בניהם נפסק בדרך קסם. יכול להיות שהוא אחראי לזה? "אני מסתדרת," הודיעה לו בחדות. לאחר היסוס קצר הוא הרפה. "אהה! מה אתה עושה?!"
"אמרת שאת מסתדרת!"
בנים. לא היה שום הסבר אחר לתופעה. "אני מסתדרת, עכשיו תעזור לי לעלות!" צעקה עליו בפחד, מרגישה כאילו בכל רגע תצנח אל מותה הטרגי. הוא החזיר את ידו, והיא אחזה בו בחוזקה. הוא לא התלונן, ובמשיכה אחת חזקה העלה אותה בחזרה למעלה. גופה עיקצץ כולו מהפחד מפני הנפילה, והיא צנחה לישיבה, רועדת. מתחתיהם הראם הלך, במין כבדות המשלבת הליכה של צב ושל דוב. "לונדאל!" התנשפה, "השארנו את לונדאל למטה!" בזהירות רבה ירדה לארבע וזחלה לצד האחורי של החיה. הראם מצידו הגביר את קצב ההליכה, כמו מפולת שלגים בלתי ניתנת לעצירה- מלבד כל העניין של המפולת כמובן. או של השלג. היא סרקה בעיניה את החול שהשאירו מאחור, אבל לא היה ללונדאל שום זכר. מחשבה נוראית הכתה בה- יכול להיות שהיצור רמס אותו?
סאם התיישב לצידה, והיא נשענה עליו בחולשה פתאומית. "אני לא מאמינה, זה הכל בגלל שהסכמתי להצעה המטופשת של הפיקניק".
חיוך דק ומלא תקווה הצטייר על פניו בזמן שחיבק אותה ונתן לה להשעין עליו את ראשה.
"לונדאל, הוא... ובחיי, עמית! ועכשיו הם..."
"במקום טוב יותר?" הציע סאם בעידוד.
"רמוסים!"
"אולי התכוונת להגיד מתים?" נשמע קולו של לונדאל מתחתיהם.
עיניה של ברי נפערו. "זה ממש כאילו אני יכולה לשמוע אותו!"
לונדאל התאפק לא להטיח את ידו על המצח. לא הייתה לו יד פנויה בשביל זה. "זוג סתומים, אני פה למטה".
ברי הסתכלה שוב בעיון, הפעם לא על החול אלא על החיה עצמה. ושם היא ראתה אותו, מחזיק את זנב הראם כמו היה דוב קואלה. זה כבר גרם לחיוכו של סאם להימחק.

אחרי שעזרו ללונדאל לעלות, וסאם קבע כי הם מתקדמים בכיוון הנכון, לא נשאר הרבה לעשות. פשוט לחכות שיגיעו אל המחסום האחרון. ואחרי כמה שעות של רכיבה על ההר-פרה, זה אכן מה שקרה. המחסום האחרון- הר שראשו בשמיים.
"מה, אנחנו ממש עומדים לטפס את כל זה?" שאלה ברי במעט ספקנות.
"קצת אמונה, אני לא דביל, את יודעת." ענה לה סאם.
"לא..." היא נעצה בו מבט מוזר. "לא חשבתי שאתה דביל".
"יופי."
...
"אז איך אנחנו עוברים?"
"יש רצף של מנהרות שחוצות את ההר"
ברי מצאה את עצמה מזעיפה פנים אל הסלעים שמולה. "יש! עוד מקום תת קרקעי מלחיץ" אמרה בלעג, יותר לעצמה מאשר לכל אחד אחר. אחרי שהכל יגמר, תלך למקום גבוהה ושטוף שמש לשארית הקיץ. החליטה, ונתנה לסאם להוביל אותה למערה צרה וחשוכה שהדיפה ריח חזק של אבן גיר ואבק. סאם שלף מכיס נסתר (נראה שהיו לו הרבה כאלה) את הפנס ש"לקח בהשאלה" מהמחסן בחצר ביתה של ברי לפני כל אותו הזמן. הוא החניק קללה לא מזוהה כשנאלץ להאבק עם המתג. "זה בגלל שזה היה איתי בכלא הימי," הסביר, שלא יחשבו חס וחלילה שהוא סתם לא מצליח לעשות משהו. בסופו של דבר הפנס חזר לעבוד והפיק ברוב טובו קרן אור עלובה. שוב בני החבורה הקטנה מצאו את עצמם נכנסים אל מקום חשוך. לפחות נראה כי הפעם לא הייתה יותר מדי ירידה. מהר מאוד המנהרה התפצלה לשתיים, ואז לשלוש ולחמש, כך שוב ושוב ושוב. סאם הוביל אותם בביטחון כאילו הכיר את המקום כאת כף ידו. הביטוי הזה תמיד נראה מוזר לברי, שמעולם לא טרחה להכיר את כף היד שלה יותר מדי טוב. לונדאל נראה שקוע במחשבות, אז היא אחזה בזרועו כדי שלא יאבד בפניות הרבות. להפתעתה, הוא העיף את ידה הצידה בחוסר נימוס. "עוד מעט הכל יגמר" אמר בבוטות, ועקף אותה.