לילית אדומה

פרק 6

ברי הסתכלה על כפות הידיים שלה. דם. כל כך הרבה דם.
"אההה!"
מישהו צרח, היא אפילו לא הבינה אם זאת הייתה היא או הוא. כנראה שהיא.
הנער התגלגל הצידה תוך כדי סינון קללה והשאיר אותה לבהות בחץ ששלפה.
עכשיו ראו שזה חץ. חץ שנראה כאילו הגיע ישירות מימיי הביניים, עם עיטורים כסופים והכל. מאיפה הוא השיג חץ? מה הוא עשה, פרץ למוזיאון?
היא שמטה את החץ ובהתה בידיים שלה.
הן היו שחורות.
שחורות מנוזל שהזכיר בצורה מטרידה גם הוא דם. רעל?
לא היה לה זמן להתעמק בזה,
כי בדיוק ברגע הזה הדלת נפתחה ולבית נכנסה-

"עמית!" ברי צעקה, שוכחת מהכל ורצה לחבק אותה. הידיים של עמית תפסו אותה וסובבו אותה באוויר, ממש כמו כשהייתה קטנה.
ברי מיהרה לנגב דמעה סוררת מזווית העין.
זה אמיתי? עמית באמת נמצאת פה? היא השתחררה מבית החולים בכלל?
את העין שלה עיתר פנס סגול, וכשחייכה ראו שחסרה לה שן. ברי מעולם לא ראתה חיוך שבור יפה כל כך.
השם שלא אמרה כל כך הרבה זמן התגלגל על לשונה כמעדן. "עמית, עמית, עמית, עמית!"
גל של אופוריה תקף אותה. עמית חזרה, עכשיו המצב ישתפר. המצב תמיד השתפר כשעמית הגיעה. החברה הכי טובה שלה, שגדולה ממנה בשנתיים. עמית הסתכלה עליה, כאומדת עד כמה הצליחה להרוס את המצב בזמן שלא היתה.
העיניים שלה התמקדו בידיה של ברי. רק אז נזכרה שהידיים שלה מלאות בדם חצי קרוש בצבע שחור.
"מה קרה?" עמית דרשה לדעת, עיניי הדבש שלה מצתמצמות בחשד. זה נראה לברי מוזר, כי לעמית שהכירה היו עיניים ירוקות, לא חומות.
"אה, היה כלב גוסס במחסן, הנער עם החץ בבטן והלבוש המוזר הופיע והתעלף כמו נקבה... נראה לי שזהו." סיכמה את אירועי היום בצורה... מסכמת. מאחוריה הנער גילגל עיניים וגרר את עצמו בשקט לכיוון המסדרון. הוצאת החץ לא ממש תרמה למצבו. אם הוא רק ימצא את הסכין שלו...

עמית נראתה נסערת. "את זוכרת את צבע העיניים של הכלב? זה חשוב. ממש ממש חשוב". ברי הרימה גבה בשאלה. מה אכפת לעמית מה צבע העיניים של איזשהו כלב רחוב? "צהוב." ענתה, ולאחר כמה שניות הוסיפה, "צהוב כמו זהב מותך, כמו שמש נוזלית שכואב להסתכל עליה מרוב שהיא יפה." עכשיו היא סתם הגזימה, אבל שוב, היא אהבה להיות דרמתית.
עמית נשפה אוויר בלחץ, "אני צריךְ למצוא אותו. איפה אמרת שהוא, במחסן?"
משהו לא היה בסדר. משהו השתבש בצורה נוראית, ברי הייתה בטוחה בכך. היא בלעה רוק בכבדות, ליעלעה מעט בגרונה שנהיה פתאום יבש, וענתה. "כן, הוא במחסן של השכנים." המילים בקושי יצאו מגרונה. ההרגשה היתה נוראית. אה, אז זאת ההרגשה כשמשקרים למישהו שאתה אוהב.
עמית רצה לדלת ההזזה שבסלון ומיהרה לצאת החוצה, ממלמלת לעצמה "אני חייב לתפוס אותו".

ברי נשפה בהקלה. יקח קצת זמן עד שעמית תצליח לפרוץ למחסן המשוכלל של השכנים. היא פנתה להביט בנער, אבל הוא נעלם. כל מה שנשאר היה רק כתם דם על רצפת הלונאום המבריקה.