לילית אדומה

פרק 12

לרנס צווחה בזעם, וברי מיהרה להתרחק ממנה בזחילה. "אנחנו שדים, את באמת חושבת שאנחנו לא יכולים לראות בקצת חושך?" נשמע קולו של לונדאל בחשכה. אבל הוא דיבר אל הספה, בכיוון ההפוך ממנה, מה שקצת הפריך את דבריו.
זה בגלל שהם בגוף אנושי, הבינה ברי. היא נתקלה במדרגה הראשונה, ומיהרה להתרומם לעמידה ולהתחיל לרוץ את השאר. "את לא יכולה לברוח" הבהיל אותה קולו של סאם, קרוב להחריד. השדה אמרה שהוא לא בגוף אנושי, נזכרה בחלחלה. היא עלתה עוד מדרגה, ונתקלה בחזהו של סאם. איך-? הייתה המחשבה הראשונה שעברה במוחה. הרי רק לפני רגע הוא היה מאחוריה, איך זה הגיוני? אבל הגיוני או לא, שם הוא היה, מיצב אותה ומונע ממנה את האפשרות לברוח בו זמנית בכך ששם את ידיו על זרועותיה. לרנס, בנתיים, שלפה פלאפון מכיס המכנס שלה והשתמשה בו בתור פנס. קרן האור הפתאומית שהופנתה ישירות כלפי ברי סינוורה אותה וגרמה לה להרגיש כמו ארנב אל מול פנסי מכונית. לעולם לא אזלזל שוב בארנבים, החליטה. "תעזוב אותי!" נאבקה באחיזתו של סאם. למרבה הפתעתה, הוא עזב. היא מיהרה לעקוף אותו ולהמשיך לעלות במדרגות, קרן האור מתנדנדת בפראות כשלרנס התקדמה לעברה כמו קרנף זועם, עם כתפיים מוטות לאחור וראש רכון לפנים. לונדאל, שעכשיו יכל לראות שוב דרך עיניה של עמית, עזב את הספה ונכנס לאחד משלושת החדרים, מגשש בידיו אחר מתג האור.
להתקדם באור היחסי היה קל בהרבה, וברי הגבירה את את המהירות. רק עוד כמה מדרגות, ותוכל לדחוף את דלת הסתרים ולהגיע למקלט היחסי של הספריה. אבל ככל שהתקרבה היא למדרגות, קולות הצעדים שמאחוריה התקרבו גם הם. הנה, רק עוד רגע ו- ידה הגדולה של לרנס תפסה בגב חולצתה, ומשכה אותה למעלה. ברי פרפרה באוויר, מנסה לבעוט ולפגוע בלרנס ללא הצלחה. כמה חזק שלא ניסתה, לא הצליחה להשתחרר. בנוסף, צוורון החולצה שלה הקשה עליה לנשום. דמעות עלו בעיניה, אבל היא נאבקה גם בהן. "ת- תעזבי אותי!"
לרנס כיוונה לעברה את הפנס כך שסינוור אותה, ולא יכלה לראות כלום. למטה, לונדאל מצא את המתג והדליק את האור בחדר הצדדי, מה שהפך את כל החלל לחשוך מעט פחות.
"ארררג!" לרנס הפילה את הפלאפון וכיווצה את ידה הפנויה לאגרוף. "יש לך מזל גדול שאנחנו צריכים את הגוף שלך שלם, ילדה" היא חשפה את שיניה לעומת ברי, שהפסיקה להתנגד, והתמקדה באיך לא להיחנק מצווארון החולצה שלה.
"לני, תורידי אותה לפה." פקד לונדאל בטון זהיר. יופי, חשבה ברי במרירות, עכשיו לשניהם יש שמות חיבה? לני ולוני. משום מה זה הזכיר לה זוג בלוני הליום אדומים. לרגע חשבה שהיא מקורית, אבל זה היה דימוי די הגיוני. אדומים כמו החולצה שלה, והיא עצמה הרי התנפנפה באותו הרגע מעל לפני הקרקע... אז אולי לא מקורי במיוחד. לרנס השאירה אותה באוויר עוד שניה, ורק אז הורידה אותה. כמו כדי להראות שהיא לא כפופה לשום פקודה. ברי נשמה לרווחה, אבל לרנס לא עזבה את גב חולצתה כמו שציפתה, אלא משכה אותה לאחור וקרבה את פיה לאוזנה של ברי, לוחשת. "את כלום. סתם גוף זמני שניתן להחלפה. ובפעם הבאה שתנסי לברוח..." היא העבירה את אצבעה לאורך הגרון של ברי בתנועת שיסוף איטית. הבל נשימתה העביר בברי צמרמורת.
דלת הסתרים נפתחה מלמעלה, ומהפתח היה אפשר לראות את ראשה של הספרנית, שפתיה מכווצות בדאגה. "מה קורה שם? תגידו, השתגעתם לגמרי? הספריה עוד פתוחה!" נזפה. היא הייטיבה את משקפיה על אפה ומצמצה כמה פעמים בנסיון לראות טוב יותר. "ולמה כל כך חשוך שם למטה?" היא שמה מוט בצד הדלת, כדי שזאת לא תיסגר כשהיא רוכנת קדימה.
סאם עלה את המדרגות שנשארו לו כדי להגיע לכניסה, והפנה אל הספרנית חיוך מקסים. "אני מתנצל"
הספרנית פתחה את פיה בתימהון. "על מה?" שאלה בחוסר הבנה.
הוא התקרב עוד קצת, כחולק סוד, הרים את ידו ו- אגרופו פגע בה בעוצמה. "על זה" ענה בשלווה. הוא לא נשמע מצטער במיוחד. בלי לבזבז עוד זמן, הוא הסתובב להתמודד מול לרנס, מטיח בה מרפק. "שיניתי את דעתי, מגיעה לך הזדמנות שניה. עכשיו לכי!" צעק לברי, מתחמק ממכה זדונית של לרנס, שהתעשתה. ברי בהתה בו בהלם לרגע, עד שהמסר נקלט במוחה. היא מיהרה לצאת אל חלל הספריה כשמלמטה נשמעה צעקתו של לונדאל, "לא!" מבוהל.
ברי התכווצה. "אני מצטערת, עמית" מלמלה לפני שברחה אל בין מדפי הספרים, ומשם אל היציאה.