לילית אדומה

פרק 16

"אהה" ברי, שזכרה מה קרה בפעם הקודמת שהשאירה את הפה פעור, מיהרה לנעול את לסטה. "אני לא בטוחה בנוגע לקטע של עסקה, אבל בטח, אשמח לעזור".
סאם חייך בניצחון וקם בחזרה לעמידה, מושיט לה את ידו. היא תפסה אותה בהכרת תודה, והוא עזר לה להתרומם. "אז לאן עכשיו?" התעניין לונדאל, עדיין מעט כועס. רגע... סאם אמר שרק בעזרתה אפשר למצוא את המלכה האבודה, אבל הם לא התכוונו לזה מילולית, שהיא ממש תגיד להם לאן ללכת, נכון? "תראו, באמת שחוש הכיוון שלי לא מדהים, ואולי הייתי צריכה לספר את זה קודם, אבל עד כמה שידוע לי אין לי שום חוש מיסטי למציאת אנשים" הבהירה, ולאחר מחשבה קצרה הוסיפה, "או שדים."
"זה בסדר," עודד אותה סאם. "מה שחשוב הוא שהיא תתגלה לפנייך ברגע הנכון" תוך כדי דיבור הם התחילו ללכת, מתקדמים עוד ועוד לתוך מעמקי החורשה. בשלב מסויים נגלה לפניהם שריד של בית, ישן כל כך עד שלא היה דבר שחיבר בין האבנים השחוקות חוץ ממשקלן. לא היה גג, וגם לא סימן לכך שהיה שם אחד כזה אי פעם. סאם נכנס פנימה בביטחון, ברי מאחוריו ולונדאל במאסף. רצפת האפר כולה הייתה מכוסה בעצמות קטנות, שנשברו בקול קראק! כשדרכו עליהן. "עצמות יונים", הרגיע סאם, כאילו העובדה הזאת אמורה לשפר את המצב. "יש מישהו שידע איך למצוא אותה. פה נוכל לתקשר איתו בצורה הטובה ביותר" סיפר, ושלף מאחד הכיסים בחגורתו סכין שקוף, זהה לזה שבו השתמשה ברי כדי להדוף את המוכרת ולשבור את המנורה. "זאת סכין הזכוכית שבה אני השתמשתי?" התעניינה. היא קיוותה שלא שברה אותה. סאם קפא, נועץ בה מבט לא מאמין. מצידה, לונדאל, שעקף אותה בינתיים, קפא גם הוא. השקט הפתאומי גרם למחנק בגרונה, והיא לא הבינה מה כבר עשתה הפעם.
"סכין... זכוכית?" השתנק סאם, כשמצא את קולו.
"כן?" השיבה ברי בחשש, מתכווצת ומצפה לגרוע מכל. האם התעצבן? הוא התחיל להשמיעה רעשי חנק מוזרים, שהפכו לצחוק. לונדאל הצטרף אליו, צוחק גם הוא. הם ממש נשענו אחד על השני והחזיקו את בטנם בכאב מהצחוק, שנראה כי הם לא רגילים בו. "מעולם... לא... שמעתי על... חה! דבר כל כך... דבילי" פלט סאם בין פרצי הצחוק, מוחה דמעה בלתי נראית מזווית עינו. הם עברו לצחקק, ולקח עוד רגע עד שהפסיקו לגמרי. "סליחה," התנצל סאם, כשראה את מבטה הפגוע של ברי. היא עדיין לא הבינה מה כבר אמרה. "פשוט, הרעיון להשתמש בפגיון מזכוכית הוא כל כך מטומטם" הסביר.
"אבל... הסכין... היא שקופה"
"זה מלח מהסוג המשובח ביותר, שחושל בליל ירח מלא"
"יש לך סכין ממלח?!" היא לא הצליחה להבין איך סכין עשוי מלח מגוחך פחות מאחד עשוי זכוכית.
"ברור שהוא עשוי ממלח. הוא מיועד לפגוע ביצורי השאול, לא באיזה קרדית אבק."
היא החליטה לעזוב את הנושא. "בסדר, בסדר. אבל אמרת שבאנו לדבר עם מישהו? המקום ריק"
"זה כי הוא עוד לא פה. אנחנו עומדים לזמן שד" הצטרף לשיחה לונדאל, עיניו נוצצות.
ברי הניחה את ידיה על המותניים כעקרת בית לא מרוצה. "אני מקווה מאוד שהשד הזה לא בשבילי"
"מובן שלא," הרגיע סאם. "נזמן את סררטן כי הוא אמור לדעת איפה המלכה"
"או-אוקיי" הסכימה, עדיין בחשש קל. היא הביטה בסאם כשהתכופף וחרט על הרצפה במרכז החדר עיגול מושלם בעזרת הפגיון. הוא לקח צעד לאחור, בחן את עבודתו וכשהתרצה החזיר את הפגיון למקומו. מכיס אחר שלף חצי נקנקיה, אותה הניח בתוך המעגל, ליד אחת העצמות. "בטקס הזימון תצטרכי להישאר בחוץ. אסור שבן אנוש ידע איך לקיים אותו. בפעם האחרונה שזה קרה התחיל עידן המכשפות וממש לא הייתי רוצה להתחיל עוד אחד בטעות" הבהיר סאם.
בתגובה לונדאל יצא מהמבנה, וגרר אחריו את ברי. הוא לא עזב אותה גם אחרי שהתרחקו מספיק, מסתכל עליה בצורה מוזרה. היה כל כך מוזר, לראות ככה את חברה שלה, קליפה של חברה שלה. היד שאחזה בה, המגע היה כל כך מוכר. בדיוק ככה עמית הייתה מרחיקה אותה ממקומות ש"ילדה לא צריכה להסתובב בהם", למרות שהייתה מבוגרת ממנה רק בשנתיים. לונדל הסתכל עליה מבעד לעמית, וברי מצאה את עצמה פולטת "אני מתגעגעת", מקווה שעמית שומעת אותה מאיפה שלא תהיה. לונדאל שחרר אותה במהירות כאילו שרפה אותו, ונראה כי היסס. "אני..." פתח, ולא הוסיף. הם ישבו בשקט אחד ליד השניה, וצפו באור אדמדם בוקע מהבית ההרוס.
"אפשר להיכנס" הודיע לונדאל, והם נכנסו בחזרה, מביטים על כל דבר מלבד אחד על השני. בפנים, סאם עמד בידיים מונפות, כמנצח על מקהלה דמיונית. בתוך המעגל שצייר עמד כפוף אדם זקן, לבוש סחבות. הוא נשען על מקל הליכה במסכנות, לועס שאריות נקנקיה. חריטות המלח של המעגל עצמו עלו באש שקופה וזוהרת, והטילו צללי רפאים על המקום. "אני רק איש זקן" פנה אל ברי, דמעות בעיניו. "בבקשה, תעזרי לי לצאת" ביקש.
"מספיק. היא איתי." אמר סאם בנוקשות. לרגע דמות הזקן הבהבה ונעלמה, ובמקומה היה אפשר לראות יצור קטן קומה בעל עור אדום, עיניי חרוז שחורות ואוזניים קטנות ומחודדות. היצור לחשש, חשף שיניים מחודדות וניסה לשסף בטלפיו מחסום בלתי נראה. ברי מצמצה, ושוב כל שהצליחה לראות היה הזקן חסר האונים, כבר לא נראה כה חסר אונים כשהוא מלחשש בזעם. "תקוללו, מזמני הארורים! לשם מה הבאתם אותי לכאן, זקן לא מזיק וחסר תועלת?"
לונדאל צעד לפנים, נעמד במרחק כמה צעדים מהעיגול הבוער שחרט סאם. "אחי, את חוכמתך אנחנו מבקשים". נראה כי דבריו מרגיעים את הזקן. "לונדאל. תמיד מנומס כל כך. אז אני מניח שהבאתם לי קורבן?" עיניו הקטנות סקרו את ברי בתאווה שגרמה לה להצטמרר. סאם דחף אותה אל מאחורי גבו, והיא הייתה אסירת תודה על כך. זאת הייתה הפעם השניה שקיבלה הוכחה לכוחות העל טבעיים שסביבה. "לא. אמרתי לך, היא איתי."
השד ציחקק, כאילו זאת בדיחה. "אין הרבה שיתופי פעולה בין שדים לאנשים?" ניחשה ברי.
הזקן הניד בראשו לשלילה. "זה פשוט שאין שיתופי פעולה איתו" הוא הצביע על סאם באצבע גרומה. "רק חכי לרגע בו תפני לו את הגב, והוא ישתמש באחד הסכינים המרושעים שלו ל-"
"זה מספיק!" עיניו של סאם האירו בכעס עצור, והסימן בזרוע של ברי עקצץ. "אני אשאל אותך פעם אחת בלבד, אז כדאי מאוד שתענה לי. איפה. נמצאת. לילית."
השד הזקן לא התרגש מהאיום, ונשען קדימה על מקלו. "אז בזה זה מסתכם, אחרי כל השנים. איפה אתה חושב שהיא, נסיך?"
גבותיה של ברי התרוממו בהפתעה, אבל סאם רק חרק שיניים וחיכה לתשובה. "אמרתי לך, אני לא עומד לשאול שוב". באור האש הוא נראה כמעט כמו פסל, לסתו חשוקה, וצללים מרקדים על פניו המפוסלות.
נראה שהפעם האיום עשה את פעולתו. עיניי הזקן התרוצצו בין שלושתם ולבסוף התקבעו על ברי. "אני אגיד לנערה. אך ורק לנערה" החליט.
סאם פתח את פיו למחות, אך הזקן הרים אצבע גרומה להשתיק אותו "אלו התנאים שלי. הכל או כלום".
סאם הנהן, ואז הביט בברי בדאגה. "אל תאמיני למילה ממה שהוא אומר, ולא משנה מה, אל תיכנסי למעגל" הזהיר בזמן שיצא, ולונדאל אחריו. ברי נשארה לבדה אל מול השד, שחיוך מבשר רעות נפרש על פניו.