לילית אדומה

פרק 19

ברי התעוררה לחושך. היא לא הצליחה לשים את האצבע על מה שהעיר אותה, ואולי היה זה סתם המתח. למען האמת, למרות שבחיים לא הייתה מודה בזה בקול, היה משהו טיפ-טיפה לא לגמרי סוף העולם בזה שלונדאל היה שם. או עמית? לונדאל בגופה של עמית. זה הוריד לה דאגה אחת מהראש. אם לא היה שם, לא הייתה מפסיקה לדמיין את לרנס נכנסת בשקט על קצות האצבעות וחונקת אותה בשנתה. או מכה בה באלה. אחד מהשניים. כנראה השני.
חסרת מנוחה, היא הסתובבה לצד השני ופגשה בזוג עניים מביטות בה בחושך. "כמה זמן אתה כבר בוהה בי ככה?"
"כמה דקות"
"אז תפסיק"
לונדאל הנהן בהסכמה ועבר להסתכל על התקרה. אחרי כמה דקות, ברי כבר התחילה להתנמנם שוב, משאירה עין פקוחה כדי לפקוח עין על לונדאל ולוודא שלא יסתכל עליה... מה שגרם לה להסתכל עליו. הדלת נפתחה בחריקה ואור מנורה מילא את החדר. היא שוחחה על פניה כנגד האור הפתאומי, והשמיעה קול לא מרוצה. סאם נראה ערני מדי לטעמה כשהכריז "כבר בוקר", ומשראה שזה לא משפיע שאל, "למה אתם לא קמים?"
"לזה אני קוראת לילה" התמרמרה. הם לא יכולים לחכות שהשמש תזרח? האור היחיד בחדר בקע מהדלת הפתוחה.
"למה שלא תעיר אותנו עוד נגיד... שעה?"
הוא הביט בה כאילו לא הבין איך יכלה להגיד דבר כה מטופש- מבט שיצא לה לראות לא מעט בזמן האחרון. "אבל כבר בוקר".
"אם בוקר, למה אין אור?" התנצחה.
"אנחנו בבונקר תת קרקעי מתחת לספריה, מובן שאין אור".
"אה." עם זה לא היה לה איך להתווכח.

ההתארגנות לא לקחה להם הרבה, ותוך זמן קצר מצאה את עצמה במושב האחורי של המכונית הצהובה, ממצמצת בעייפות ומחזיקה קערה עם שאריות דגנים. בחוץ, השמש בקושי התחילה לזרוח. לונדאל וסאם, שישבו מקדימה, דיברו ביניהם בשקט. היא לא טרחה לצוטט, והשעינה את ראשה על החלון, מתנמנמת בדרך הארוכה אל הים. בשלב מסוים מאוחר יותר, בדיוק כשהתחילה לחלום על קבוצת צפרדעים מנקות אסלה, העיר אותה ניעור קל בכתף. היא שפשפה את עיניה, ויצאה מהמכונית בעייפות. סאם עמד מול הים במבט מוטרד, עיניו מכווצות כנגד הרוח. הוא נראה כמעט הרואי ככה. "למה שלא תלך למצוא לנו סירה?" שאל, ולונדאל חשק את לסתו והנהן. כשיצא מתווך ראיה, סאם הוציא מכיס במכנסיו חפץ קטן, כסוף, אותו מיהר לקבור בתוך אגרופו. הוא פנה לאחור, ועיניו הצהובות נעצו בה מבט. היא לא ידעה מה מסנוור יותר- עיניו, או השמש שמעליו. "בואי." הדבר נאמר כציווי, והיא נעמדה לידו בחשש קל. הוא פתח את ידו והראה לה את גוש הכסף חסר הצורה שהחזיק. "מה את רואה?" משום מה הייתה לה הרגשה שזה סוג של מבחן. מבחן שלא היה לה מושג מה התשובה הנכונה בו. "מתכת?" שאלה בהיסוס.
"זה היה התכשיט היפה ביותר שנוצר אי פעם... והמלך השמיד אותו ברגע של כעס"
היא הנהנה בחוסר הבנה, מקווה שלסיפור הזה יש פואנטה. "ל- למה הוא הרס אותו?" תהתה בקול, בתקווה שזה הדבר הנכון להגיד. עיניו שם סאם בערו בכעס עצור, והוא פנה להביט במים. "כי הוא הורס כל דבר שהוא שם עליו את היד" חיוך קל הסתמן בזווית פיו. "דו משמעית כמובן".
כשלא הגיבה הוסיף- "זה גם היה המפתח לפתיחת המחסום השני... שבלעדיו אנחנו לא מסוגלים לפתוח את מחיצת הברזל, זאת שאחרי המחיצה שבים"
"אז מה אתה מנסה להגיד בעצם? שאין לנו איך לעבור את המחיצה הבאה?"
"לא, זה בסדר. יש לי כמה רעיונות לא רעים".
"מעולה. ואני מניחה שאתה לא מתכוון לגלות לי מה הם?"
"את מכירה אותי טוב כל כך"
"למען האמת, אני חושבת שזאת רק השיחה החמישית שלנו" זווית פיו של סאם התעקלה בצורה שהזכירה חיוך. "אבל מי סופר, אה?"
ברי מצאה את עצמה מחייכת אליו בחזרה.
"אהם-אהם" נשמע קול כחכוח. היא מיהרה להשפיל את עיניה ובעטה בחול במבוכה, תוהה למה היא מרגישה כאילו תפסו אותה על חם עושה משהו אסור. "מצאתי סירה שתוכל לשמש אותנו, בואו אחרי" לונדאל נעץ בסאם מבט זועם. סאם, שלא נראה שהדבר משפיע עליו, חייך בזחיחות והניח את זרועו מסביב לברי בהתגרות. ידו הייתה קרה להפתיע, והקור נשאר עוד רגע גם אחרי שעזב. "למה שלא תוביל אותנו?"
לונדאל חרק שיניים והסתובב להראות להם את הדרך באגרופים קפוצים.

הם שכרו סירה קטנה בצבע לבן שהכיתוב 'דוגית' נכתב בדהוי על צידה. "אני אוהבת אותה" הכריזה ברי. ככה צריך להראות חופש גדול אמיתי. עם ים, ורוח בשיער כמו בפרסומות. לידה סאם התעסק עם המנוע, ואילו לונדאל התיישב בפרצוף אומלל וניסה שלא להקיא. "אולי אפשר להנמיך את המהירות?" שאל בתקווה, אבל אף אחד לא טרח להתייחס אליו.
כשהגיעו לנקודה שסאם סימן יום קודם לכן במפה, הוא דומם את המנוע. מסביבם היו רק מים מכל הכיוונים, מקיפים ומנענעים את הסירה הקטנה כאילו הייתה עריסה. אפופה בשכרון חושים מהנסיעה המהירה, ברי התיישבה אף היא, מחייכת מאוזן לאוזן. סאם התמתח ונעמד בחרטום הסירה, על פניו הבעה נחושה. "את החלק הבא אסור לך לשמוע" התנצל לונדאל, והניח את כפות ידיו על אוזניה. ברגע שעשה זאת מילא את ראשה הצלצול של השעון המעורר שלה, והיא לא הצליחה לשמוע שום דבר אחר. רק לראות את גבו של סאם, בעודו ממלמל ומרים את ידיו לשמיים. ממש היה אפשר לראות הילה זהובה מקיפה אותו, בעוד המים, שלפני רגע היו שקטים, התחילו לגעוש. "אנחנו נתהפך!" צעקה עליהם מבעד לצלצול באוזניה, ובאותו הרגע בדיוק גל גדול טלטל את הסירה, כמו כדי לחזק את דבריה. אחרי עוד כמה שניות שכאלו, נראה היה כאילו הגלים עוצרים מעליהם. אחרי עוד רגע התבררה לברי האמת- הגלים לא גבהו, היו אלה הם שהלכו וירדו. המים שמתחת לסירה התאדו בקול תסיסה, ושום טיפת מים אחרת לא זזה לקחת את מקום חברתה. עד שהגיעו לקרקעית החולית, האדים היו כה סמיכים שהיה זה כמו להיות בסאונה. לונדאל עזב אותה, וקפץ אל הקרקע החולית שנצנצה משכבה טריה של מלח בעקבות אידוי המים, בועט בסרטן שעמד בדרכו כבדרך אגב. על יד 'דוגית' נחה עוד סירת מנוע, שנראתה כאילו הגיעה למקום באותה הדרך. פיו של סאם התכווץ לקו לא מרוצה. "זה לא סימן טוב, נכון?" שאלה.
"לא," הודה, ולא הוסיף.  "קצת יותר ימינה", כיוון את לונדאל, וירד אף הוא כדי לעזור. ביחד הם מצאו מתחת לחול דלת ברזל עתיקה, מלאת חלודה, ובכוחות מאוחדים הרימו אותה. מתחתיה נגלו מדרגות אבן מכוסות  אצות רבות כל כך, עד שנראה כאילו שטיח ירוק מכסה הכל. מדורבנת אנדרנלין מהשיט המהיר ומההבטחה להרפתקה, ברי הצטרפה אליהם על החול הרטוב בקפיצה, ויחד הם התחילו לרדת במדרגות. סאם דחף לכיסו חופן חול ושלף פנס, איתו האיר את הדרך. ברי הסתכלה עליו- ואז על הפנס. "זה הפנס שלי!" קראה בהפתעה. אותו פנס שחיפשה שבוע קודם לכן במחסן.
"כן... ו?"
"אתה... הכלב... הייתם שם ביחד? זה היה הכלב שלך, נכון?"
הוא משך בכתפיו באדישות. "אני הייתי הכלב. די ציפיתי שכבר תביני את זה עד עכשיו"
"ברור שהבנתי את זה, פשוט רציתי... להיות בטוחה" שיקרה. הוא הרים גבה ספקנית, אבל לא הגיב. כשחשבה על המוכרת שנהפכה לדוב, ועל זה שהיא בקרקעית הים, העובדה שסאם יכול להפוך לכלב לא נראתה כזאת מופרכת. "אז אתה שם קולר? כי אם לא אז הרשויות יכולים לתפו-"