לילית אדומה

פרק 7

"היי, ילד מוזר, זה לא הזמן לשחק מחבואים!" הוא נראה מקודם ממש פצוע, כך שברי הייתה מופעת מהעובדה שבכלל הצליח לזוז. לאן הוא כבר יכול היה להיעלם? טוב, עקבות הדם הצביעו על המסדרון. היגיון פשוט. אבל עוד לפני שהספיקה ללכת, דלת הכניסה... פשוט התנפצה, ממטירה לכל עבר חידודי עץ דוקרים. ומהפתח הופיעה-

המוכרת מהסופר?! מה היא עושה פה?

המוכרת חבטה בחתיכות העץ המעטות שעוד חסמו את דרכה באכזריות, וחייכה חיוך סדיסטי. "אני יודעת שאתה פה!" צעקה לחלל הריק. וואו, אם ברי לא הייתה גרה בבית הזה כל חייה, היא עוד הייתה מחליפה את שלט הכניסה מ'כאן גרים בכיף' ל׳בית משוגעים לחולי כלבת- הכניסה על אחריותכם בלבד׳. אבל לרוע המזל, נראה שהיא כבר הייתה בפנים. "את יודעת שתצטרכי לשלם על הדלת, כן?" שאלה, מנסה להכניס קצת היגיון במצב... חסר ההיגיון. המוכרת הפנתה אליה את מלוא תשומת ליבה וחייכה חיוך חושף חניכיים. "את עזרת לו, נכון? הא, תמיד הייתה לבנות חולשה לבוגד." אמרה, חיוכה המלחיץ מתרחב. בוגד? בוגד במה? ואיך הנער המסתורי הצליח לעצבן קופאית?? ולמה דווקא קופאית בגודל גורילה שומרת טינה, שככל הנראה גם משוגעת על כל הראש? ברי חייכה בלחץ. היא רק צריכה להגיע לטלפון במטבח, ואולי הבלשים במשטרה יצליחו להבין משהו ממה שהולך כאן. כמו כדי להחמיר את המצב, הנער שנראה שכולם רודפים אחריו ואחרי הכלב שלו הופיע בצליעה, מחזיק ביד אחת את הבטן, ובשניה סכין שקוף ונבזי למראה. ברי מצאה את עצמה תוהה אם הוא משתמש בחומר לניקוי זכוכית אחרי כל שימוש.
"אמורה! סה דה גיפריקיאס פן ילה דוטו אלו ריגמה!"
צעק בכוחותיו האחרונים, וגרם לכל החלונות בבית להישבר בבת אחת. נראה שברי הייתה היחידה שהתרשמה, כי המוכרת אפילו לא מצמצה. טוב, כמובן שהמצב התדרדר אפילו יותר כשעמית הנסערת נכנסה ממה שפעם היה הדלת. שלושת הבנות שבסלון נעצו מבט זו בזו. עמית כועס, ברי לא מאמין, מחכה לרגע בו תתעורר. כי דברים שכאלה פשוט לא קורים במציאות, ולגבי המוכרת... המבט שלה סתם היה משוגע. לרגע נראה שהזמן קופא מרוב אפשרויות. (ופלוץ, אם כי בזה ברי האשימה את המוכרת). אותו נער שבגללו המצב המופרך בכלל התחיל התמוטט והרס את הרגע. נראה שעמית התאוששה ראשונה, כי היא הפנתה אל המוכרת אצבע מאשימה. "אסור לך להיות פה, זה השטח של האפרית!" המוכרת גיחכה בזילזול, כמי שלא ברמתה לענות על שאלה כה טיפשית. במקום לענות, היא התקרבה לעמית ו- החטיפה לה סטירה מצלצלת. עמית, שלא לזה ציפתה, ישרה את ראשה עד שעיניהן נפגשו. במשך ארבע שניות בדיוק התנהל ביניהן קרב מבטים עז, עד שלבסוף עמית השפילה את מבטה ופינתה את הדרך.
"מישהו יכול להסביר לי מה הולך כאן?" שאלה ברי, בלי יותר מדי תקווה לתשובה סבירה.

המוכרת התעלמה מקיומה של ברי והתחילה לזחול על ארבע לכיוון הנער חסר התנועה. הוא מת?
חצאית השק הרחבה שלבשה התרוממה מעט וחשפה רגל מלאה פרווה לבנבנה.
וואו, זה לא היה משהו שברי רצתה לראות... או לדעת שקיים.

קור לא מוסבר מילא את גופה. בעיקר ברגל שמאל. היא הורידה את מבטה בגועל כשראתה את עמית נועצת בה מבט מפציר. וממש שם זה היה- על קצה הנעל שלה נח הסכין השקוף, זה שלפני רגע היה בקצה השני של החדר. נראה שהיא היחידה ששמה לב. עוד לפני שברי אפילו התחילה להגיע להחלטה לפעול, המוכרת נהמה. לאחר רגע נראה שהיא מתרחבת, או שאולי בגדיה הם אלה שהתכווצו? כך או כך, התוצאה הייתה זהה. היא נשארה ללא בגדים. עד כמה שזה נשמע נורא, במקום גוף של אישה זקנה, נראה שהיא הפכה ל... דוב קוטב? או לפחות ליצור דובי בעל פרווה לבנה. כעבור עוד רגע כבר לא היה אפשר לחשוב שהדוב אי פעם לא היה דוב. לא היה זמן לחשוב, עוד רגע הדוב-שפעם-היה-מוכרת ירים את כפתו בעלת ציפורני המחטים, וזה יהיה סופו של הנער. ברי הרימה בידיים רועדות את הסכין והתקרבה בצעדים מדודים. כל היום הזה מרט את עצביה, והיא בהחלט התחילה לדאוג לשפיות דעתה. אלא אם כן... יכול להיות שהיא חולמת? אם זה חלום, די ברור מה היא צריכה לעשות. אם זה חלום, אז היא צריכה להיות הגיבורה שלו. "חמאת בוטנים!" צעקה את קריאת הקרב הראשונה שעלתה על דעתה ונעצה את הסכין השקוף בכתפו של הדוב. נראה שהסכין מחליק בלהיטות פנימה, והדוב שאג בכאב. אם קיוותה שהכל יעלם בדרך פלא, בעוד היא מתעוררת במיטתה שבקומה שמעל, היא לגמרי לא חשבה עד הסוף. אבל, היי, מתי היא כן חושבת עד הסוף על משהו? לחשוב זה מייגע.