לילית אדומה

פרק 26

סאם פנה להביט בברי בחדות, כנפיו השחורות מכות באוויר בכבדות. הנסיכה ניצלה את הסחת הדעת וניסתה לדחוף אותו, אך נראה כאילו הוא בכלל לא מרגיש בדבר. הוא דחף אותה בקלות הצידה, כמו שניסתה היא לעשות, ועף במהירות לברי. אז, אחז בה מאחור והמריא. הם עפו במורד המדרגות, וברי מצאה את עצמה צוחקת. רוח ליטפה את פניה, והיא חשה צורך לעצום עיניים, אך לא רצתה להפסיד את מראה הקרקע אליה לא הייתה מחוברת באופן זמני.
כשכמעט פגעה במדרגה הכל חזר להיות מעט יותר מציאותי. "אהה! תוריד אותי!"
היא התפתלה בזרועותיו, מה שגרם לקצה השמאלי של הכנף של סאם להתחכך לרגע בקיר. "בשם גהינום, מה נראה לך שאת עושה?" שאל בכעס בעודו מתקן את יציבתו, והחזיק בה קצת יותר מדי חזק.
"אני רוצה לרדת!"
"זאת הדרך הכי מהירה. את רוצה להיתקע פה באיזה צינוק מסריח לשארית חייך הקצרים ממילא?!"
הוא הרפה מעט את אחיזתו וחייך בסלחנות- לא שיכלה לראות את פניו באותו הרגע. "אני מתכוון, שפשוט תפסת אותי לא מוכן לרגע, ו-" המשך המשפט אבד לנצח כשרשת ענקית נחתה עליהם, וגרמה להם להתגלגל על רצפת הארמון. כשברי הרימה את עינייה, ראתה מבעד לסבך שיערה ולחבלים השחורים את השד שתום העין, מחייך אליה מבעד לרעלתו בחיוך שמח לאיד.
"#@&-'*_" אמר.
"הוא אומר שהמלך מוכן לפגוש אותנו עכשיו" תרגם סאם.
מוזר, לי זה נשמע יותר כמו קללה... חשבה ברי, אבל לא חלקה עליו. בכל זאת, לבחור היו כמה חצים עתיקים שרק נגיעה בהם עלולה לגרום לטטנוס.
הם נגררו בתוך הרשת ברחבי הארמון, עד שנעצרו ליד דלת זהב כבדה. אחד המשרתים במקום פתח אותה במאמץ רב, ולפניהם נגלה חדר מצועצע, שורץ משרתים עסוקים הזזים ממקום למקום בעצבנות.
במרכז החדר ניצב שולחן עץ ענק, וסביבו שני כיסאות מפוארים. הכיסא הימני היה ריק, בעוד על השמאלי ישב המלך. היה לו זקן חד בצבע שחור והוא נראה כאדם בסביבות גיל ארבעים. לא היה ספק שזהו המלך, בגלל כתר הזהב המושחר שעל ראשו. חודי הכתר נראו כאילו הם עומדים לשפד מישהו. אשמדון הביט בהם נגררים לפניו בשביעות רצון, שהתחלפה בדאגה. הוא קם מכיסאו, התקרב אליהם ושלף פגיון מעוקל. זהו, חשבה ברי. זה הסוף.
אשמדון הרים את הפגיון בכוונה מרובה, ו-
חתך את הרשת באבכה מהירה. הוא כרע על שתיים, ולפת את סאם בחיבוק. "סמאל! בן שלי, כמה דאגתי". סאם קפא, פניו מלאות שנאה.
"אני. לא. הבן. שלך." ירק.
אשמדון נסוג, והבעת פניו השתנתה, כמו הוריד מעליו מסכה. "מובן שלא, אתה אפילו לא שד" קולו היה מלא סלידה. הוא הקיש באצבעותיו, ושני שומרים גררו פנימה את לונדאל, שהיה מעט יותר חבול מהפעם האחרונה שבה ראו אותו. אשמדון חזר לכיסאו באנחה. "אני חושש שהחבר הקטן שלכם ניסה להתחמק לארמון."
לונדאל לא היה היחיד שנכנס לחדר. מאחוריו עמד שרטטן, הפעם ללא מקל הליכה, אך מצוייד בחיוך מדושן עונג.
"הנה, רואה? ההנחיה הובילה אותך ישירות חזרה למלכה... או אולי ישירות לממלכה? בגילי כבר קשה לזכור את ההבדל בין השניים." אמר בנבזות.
סאם הביט בו בנזיפה, התקדם חמישה צעדים ופנה ימינה. הדבר הוביל אותו ישירות אל השולחן. הוא הניח עליו את ידיו כשדיבר. "בסדר. עלית על התוכנית הנפלאה שלי, ועכשיו אתה עומד לנצח. שוב. אבל בבקשה, לפני שאתה שולח אותי בחזרה לכלא במגדל, תן לי לראות את לילית. רק לרגע. שאדע שהיא בסדר."
אשמדון צחק בחוסר נוחות. "אתה יודע שהמלכה האהובה אינה נמצאת איתנו יותר, אחרי מה שעשו לה המלאכים ההם."
"אני מדבר על הגוף שלה. תן לי לראות אותו."
"אני חושש שזה בלתי אפשרי" הכריז המלך בהשתתפות מדומה בצער.
סאם נאחז בשולחן בחוסר אונים. "אז אני מניח שזהו זה. אין שום תקווה. אני מצטער ברי. לא הייתי צריך לגרור אותך לכל הסיפור הזה". כתפיו השתוחחו בתבוסה.
זהו זה? שח-מט פשוט ככה, אחרי כל מה שעשו? פשוט כי איזה שד זקן נתן להם את הנבואה הלא נכונה? לטעם התבוסה היה טעם מר בפיה של ברי. זהו? לעולם לא תראה שוב את הוריה? תסיים לימודים? תאכל גלידה? אשמדון קם ממקומו, והתקרב אל סאם בצעדים ארוכים. הוא שלף שוב את סכינו, ותקע אותו בחזהו של סאם בתנועה מהירה. "אני מצטער, בן, אבל לא היית צריך לפנות נגדי." סאם התמוטט אל הרצפה, על פניו נסוכה הבעת הפתעה.
ברי דחפה את אגרופה אל פיה, יבבה נפלטת מגרונה.
המלך הביט בבנו עוד רגע ואז נפנה אליה. פניו היו אדישות וקרות, מפחידות ומאוד-מאוד לא אנושיות כשרכן מעליה. "ומה יש לנו כאן?"
היא אפילו לא הצליחה להביא את עצמה להתמקד בו, עינייה נמלאו דמעות. "סאם-" יפחה קטעה את דיבורה. אשמדון אחז בלחייה בחוזקה. "תביטי בי כשאני מדבר אלייך, גוש אדמה!"
"סאם." מלמלה שוב, חזה מתפוצץ מצער. סאם בתגובה נרעד, וידו גיששה בעיוורון עד שמצאה את הניצב שביצבץ מחזהו. הוא שלף את הפגיון באנחה, ונעץ אותו בשולחן העץ. שלף, ואז נעץ בחזרה. ככה שוב ושוב. לוח העץ העליונה נכנעה והתבקעה, חושפת מתחתיה.... גוף. היה זה גוף של אישה יפיפייה, שיערה החום ממסגר את פניה בבקבוקים מושלמים, ושמלתה הלבנה רק הדגישה את חמוקיה. כל השדים בחדר עצרו את נשימתם. סאם קרס לצידה, ביד אחת מחזיק את חזהו המדמם, ואילו בשניה אותה. "לילי... לילי שלי..." קולו נשבר. הוא נפנה אל ברי, והייתה תחינה נואשת בקולו. "בבקשה. תעזרי לה."
כמעט והיה אפשר לשמוע את הקליק בראשו של המלך, כשהבין מה קרה. הוא אידק את אחיזתו בברי ביד אחת, ובשניה שלף חרב. "חתיכת בן מחשבה מסריח, אני אהרוג את הרגב אדמה הזאת שהבאת ו-"
"לא הייתי ממליץ לך לעשות את זה" חרק בנחת הקשת סתום העין, מכוון ברוגע חץ מורעל אל עינו של המלך. ולא היה זה רק הוא. כל שומר בחדר כיוון אליו משהו חד באיום. אחד המשרתים אפילו נופף לעברו באיום בכסת דיו.
המלך קילל ונסוג.
"בבקשה, ברי." ביקש שוב סאם.
לפתע לונדאל התנער ודיבר. "לא, ברי, אל תקשיבי לו! הוא יהרוג אותך!" הוא התנועע בנסיון להשתחרר, אך השומרים לא עזבו אותו.
"אני נשבע שלא אהרוג אותך" הבטיח ללא היסוס סאם בתגובה.
"הוא משקר! אל תסכימי! מממ!" אחד המשרתים תחב סמרטוט לפיו.
סאם נאנח. "חששתי שהוא בגד בנו, אבל זה כבר מוגזם. רק אל תגידי לי שאת מאמינה לשטויות האלה. הוא מנסה לגרום למלך לנצח, הפעם אחת ולתמיד. מה לרנס הבטיחה לך, הא?"
"מממ!" לונדאל נעץ בברי מבט מתחנן, אך היא סרבה לפגוש במבטו. משלא הפסיק להמהם ולהתפטל, כעסה של ברי התעורר. היא ראתה באיזו קלות בגד בהם בעבר. הדבר היחיד שמנע זאת ממנו היה עמית, והיא הרי לא הייתה שם עכשיו, נכון? הוא אמר זאת בעצמו במדבר. "גאד, לונדאל, פשוט תעזוב את זה!" היא לא ציפתה למה שקרה לאחר מכן. עיניו פירכסו, והוא איבד את ההכרה בזמן שעשן אדום יצא מאוזניו. היא בהתה בו לרגע, ואז נפנתה לסאם. "מה אני צריכה לעשות?"