(^למעלה בתמונה, ציור קטן של הבחור המהמם הזה. לפני הזקנקן)
~~~
יש הרבה דברים שאפשר לומר על איתי. למשל, איתי היה אדם דרמטי. כן, שיהרגו אותו, לעזאזל. הוא היה מאוד דרמטי, והוא אהב את זה ככה.
אפשר לומר שהוא גם היה חתיך ומרכז תשומת הלב לא משנה לאן הוא הולך, זה היה משהו טבעי כזה אצלו. פשוט מה שקורה כשאתה חתיך הרבה יותר מהאדם הממוצע; שיער חום ענברי שמטופח היטב ועיניים עוצרות נשימה שמשנות לפעמים גוונים בין ירוק כמעט טורקיז וכחול עמוק. לא רק זה, תווי הפנים שלו נראו ממש כאילו הן שויפו ביד האלוהים. לפעמים הוא קצת הצטער שהוא כיסה את האלוהות הזאת בזקן, אבל לעזאזל, הזקן הזה עשה אותו חתיך פי מיליון; לא ארוך מידי, לא קצר מידי, התאים בול לפנים הגבריות והסקסיות שלו.
לפעמים, איתי קרץ לעצמו במראה כי הוא היה עד כדי כך סקסי.
כן, עוד משהו על איתי - הוא העריך את עצמו בדיוק כמו שצריך. לא יותר מידי, לא פחות מידי.
בניגוד מוחלט, הנה משהו שלא היה אפשר לומר עליו; איתי לא היה בכיין. זה היה הדבר האחרון שאיתי כן היה, לא משנה את מי תשאלו, הוא היה חייכן, חיובי והוא אמר הרבה בדיחות מעצבנות. בכיין? פחות. הרבה פחות. בקטע של פעם-פעמיים בשנה, מתחת לשמיכה שלו, בחדר, בגלל שהוא נמצא במצב נפשי ממש לחוץ או שסתם בא לו לפרוק עצבים איכשהו.
עם המציאות הלא-בכיינית שלו איתי חי לו כבר כמעט שבע עשרה שנים (כלומר, שש עשרה שנים וכמה חודשים). עדין, "שבע עשרה" שנים זה המון פאקינג זמן.
וכן, הוא היה מתבגר, הם לא מכירים את עצמם בשלב הזה, בלה בלה. לא. הקטע הזה הוא יותר מזה. איתי ידע שהוא לא בכיין, נקודה. הוא היה מאוהב בבחור סטרייט כבר מיליון שנה, הוא ידע מה זה כאב לב, הוא הבין אותו, ולא, הוא לא בכה, כי הוא לא היה חלש או שברירי. בהתחלה כן, כי הוא היה רק בן שתיים עשרה ומלא הורמונים ולמעלה היה למטה מבחינתו, לרצות למזמז בחור היה בזארי במיוחד אז בשבילו. תוסיפו על זה רגשות בנוסף למשבר קיומי חלקי ותקבלו פסולת מהלכת.
ילד בתחילת גיל ההתבגרות היה החומר הכי גרוע שהאנושות יצרה. אז כן, הוא בכה אז.
מאז איתי גידל לעצמו עור עבה. כן, הוא היה מוגן מהכל ושום דבר לא הכאיב לו, לא האהבה הנכזבת שמשום מה לא הסכימה להיגמר, לא בעיות מינוריות בבית או אנשים שאמרו דברים אכזריים כי הם פשוט קינאו בזה שהוא טוב מהם בכל צורה אפשרית.
אז למה איתי ניסה לגונן על עצמו הלא בכיין?
הכל נפתח בתקרית הבכי ההיסטרי. בה, מן הסתם, איתי פרץ בבכי הכי היסטרי שאי פעם הצליח להוציא מעצמו, כאילו, בכי בסגנון "כל המשפחה שלי נרצחה, הרוצח מחפש גם אותי, החיים שלי נהרסו, הבית נשרף, אין לי בגדים ואני הולך לרחוב. עכשיו."
הבעיה היא, שלא רק שהוא בכה בהיסטריה של החיים, הוא עשה את זה בפומבי, ואת כל זה מישהו ראה. מישהו שהכיר אותו.
איך זה יכול להיות גרוע יותר? לא רק שהיה מדובר בגיא, אחד מהחברים הכי קרובים שלו ושל האהבה הבלתי מוגשמת הארוכה שלו. לא לא, הוא התחיל לעשות את זה סתם, משום מקום, באמצע השיחה שלהם.
איתי בחיים לא היה מאוכזב ככה מעצמו, כלומר, הוא היה חומר איכותי, היו לו דברים לעשות, הוא קבע רף גבוה לעצמו אחרי הכל, כי אף אחד חוץ ממנו לא יוכל לעקוף אותו.
הוא היה בחור צעיר, חתיך ומרשים, העולם היה בידיו (ויום אחד יהיה לרגליו, מנשק לו את הקצה של הנעל האיטלקית הכי משובחת שהוא ימצא).
העולם לא אמור ללכת לידיים של הבחור הפתטי שהתחיל לבכות כמו בהמה כי הלב שלו נשבר. בו - הו, אפשר לחשוב.
אבל איתי בכה, בכל מקרה, מול הפרצוף ההמום של גיא. הוא לא הפסיק לחשוב, לכאוב ולדאוג והעומס על הלב שלו היה קצת יותר מידי גדול מנשוא פתאום. תודה לאל שאלה היו רק שניהם במסדרון, כי אחרת כל הכבוד העצמי שלו היה נרמס.
אבל למה כאב לו כל כך?
זה היה חתיכת סיפור.
YOU ARE READING
קשת שחורה לבנה (BoyXBoy)
Teen Fiction•הושלם• לצערו של איתי, בשבילו אהבה היא מילה נרדפת לכאב. זה מה שקורה אחרי שנדלקת על סטרייט בגיל חמש, וגילית שאתה מאוהב בו בגיל שתיים עשרה. כן, זה היה אכזרי. מה הוא לא עשה בשביל אוראל? בשביל שהוא יבחין בו? איתי שתה, עישן, הנמיך את השפה שלו לסלנג מרוצץ...
